פיני רבנו – אני רוצה לשיר בצבעי שמן

 

השיר "אני רוצה לשיר בצבעי שמן" מוביל את הקורא, כאילו היה ארכיאולוג או גיאולוג החודר ובוחן שכבות אדמה או סלע, המובחנות זו מזו ביסודן ומאפייניהן, אך גם נמזגות .ופולשות זו לתוך זו, בשל תהפוכות הזמן ו"פגעי" הטבע

כבר בשם השיר ובמילים הפותחות מופיעים שני רבדים, הנבדלים זה מזה בבירור ועדיין קשורים ותלויים זה בזה: "שיר" ו"צבעי שמן", קרי: שיר וציור. אחר כך יוסיף הדובר "שכבות ציור" בדמות חלקיו, ושכבות "פרשניות" של משמעויות כל חלק.

במאמר מוסגר ניתן לפרש את שם השיר כביטוי לחלומו של משורר להיות צייר. והלא שיר לעתים קרובות הוא ציור במילים. ודומה שהחלום לצייר מלווה לא מעט משוררים ה"מתוסכלים" בגין חוסר יכולתם לבטא עצמם באמנות הציור. לכן, כמו הדובר, הם ממירים למילים את הרעיונות והציורים המדומיינים, שאין הם יכולים לבטאם על הבד. ואילו בשפת השירה – תחום בו כישרונו של המשורר אינו מוטל בספק – הוא מבקש להמחיש את הרעיון שבשיר, ב"צבעי מילים" יפים, וכך, על ידי "מיזוג" שתי צורות ההבעה האמנותיות, שכל אחד מהם אוטונומי, כמו יוסיף לשיר מימד עומק נוסף, שבחסרונו הוא מרגיש כשהוא משתמש רק באחת מהן.

בתוך כך ניתן למצוא פה רמז לדיון מהי שירה בכלל, או מה היא עבור המשורר: האם ניתן לראות בשיר סוג של ציור הנעשה במילים. כך גם הדבר באשר לציור: האם אינו שירה פלסטית, מתן צורה, רישום, צבעים, המחשה ויזואלית לרעיון שבמילים?

אמנם השיר מתאר את בנייתה של תמונת נוף,  שלמה לכאורה, אך שלדית למדי כרישום סקיצה, כפי שנוכל לזהות בציורי ילדים(?). מרכיביה: עץ-בית-צל-מיטה-שמש-שמיים-ים הם בו זמנית תמונה אחודה ומפורקת לחלקיה ("שיטת" פירוק דומה למדי ימצא הקורא בשירים נוספים של המשורר, כמו כאן, בשיר "ארץ"). כך הוא מעניק לכל חלק משמעות נפרדת, אשר גם משוחחת עם המשמעויות של החלקים האחרים.

בדרך כלל השיר נקרא כדיווח של הדובר הילד לעצמו, בין אם  בקול רם ובין אם במחשבותיו, כמי שנותן דין וחשבון לעצמו על צעדיו הבאים: מה וכיצד הוא מתכוון להגשים בציור, ומה מרכיבי הציור מסמלים עבורו, איזה עולם הוא בונה מהם, מה הן תכונות עולם זה, שהוא מבקש להשיג ולהמשיג באמצעות הציור.

טכניקה זו מבליטה את המודעות העמוקה של המשורר (ושל הדובר) לרעיונותיו. המודעות ניכרת בדיוק ובתכנון הקפדני של כל שלב ומהלך בהכנת הציור, משל היה מתכוֹן. כזו היא האמירה החוזרת שוב ושוב על ה"טכניקה" של ביצוע הכתיבה/ציור:  "פֹּה אֲצַיֵּר עֵץ. שֶׁבַּשִּׁיר זֶה אוֹמֵר… ", "וּפֹה אָשִׂים צֵל. שֶׁבַּשִּׁיר זֶה אוֹמֵר…", אמנם גם משפטים אלה מנוסחים בשפת ילד, ותיאור הציור ומשמעויות חלקיו נעשית במילים פשוטות, בדרך כלל, כדי לטעת בקורא תחושה שמדובר בתיאור/דיווח מפיו של ילד. אולם התובנות שהוא מציע בוגרות, הוא מעניק בעצמו משמעות, במימד מעין-פרשני, לכל חלק ומרכיב בציור.  מאחורי הפשטות ניכרים רעיונות מורכבים ובוגרים ותובנות על עולמות פנימיים וחיצוניים, ועל הקשר האינהרנטי ביניהם, באופן שילד אינו יכול עדיין להפנים ולהביע. ופה ושם מתגנב גם משפט שניסוחו אינו ילדי כלל, כך: "וְשֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתַּהֲפֹךְ אֶת הַפְּנִים לִפְנִים בֵּיתְךָ אוֹ לִפְנִים  בְּדִידוּתְךָ וְאֶת חֲדָרֶיךָ לִפְחָדֶיךָ".

לכן, למרות שעל פני השטח ניכר בשיר רובד תמים, המביע משאלת לב ילדותית, מנקר ספק אם אכן זו משאלת ילד תמימה. שמא זהו בוגר ששמר על יסודות של ילד, של נפש משורר, שהתמזל מזלו לשמר גם בבגרותו על יסודות "ילדיים", צעירים, החיוניים ליכולת היצירה.

מעבר לכך, דומה שה"ילד" מדווח על רצף צעדיו למאזין עלום, אולי יד מדריכה, כמי שאולי אף עורך באמצעות הציור אבחון פסיכולוגי ל"ילד", ומבקש לגלות דרך הציור את עולמו הפנימי. זו הטכניקה שבוחר למעשה הדובר לחשוף ברמז את נבכי נפשו העמוקים, פגיעותו, פחדיו, תקוותיו, ושמא את חוסריו הרגשיים, וכד'.

תימוכין להשערה זו ניתן למצוא גם בהשוואה לטכניקה מוכרת של אבחון פסיכולוגי באמצעות ציור. כגון הטכניקה המורכבת משלושה מוטיבים "מקומיים", בסיסיים וברי הכלה: "עץ – בית – איש".

על פי טכניקה זו, ציור העץ נחשב לייצוג סמלי של העצמי, והוא עשוי לחשוף את רבדיו העמוקים ובלתי מודעים. ואכן, בשיר העץ (שהוא המרכיב הראשון בציור המתואר בשיר),  הוא המרכיב היחיד בציור שמשמש גם כדובר עצמאי. מכאן שהעץ אינו עץ, יש לו חיים משלו, משאלות והכרה עצמית ביכולותיו ובמגבלותיו: "…הָעֵץ אוֹמֵר אֲנִי יָכוֹל לִהְיוֹת בַּיִת אוֹ גַּלְגַּל מִתְגַּלְגֵּל אֲבָל לְעוֹלָם לֹא אֶהְיֶה מַיִם וּלְעוֹלָם אֶחְתֹּךְ אֶת הָאוֹר לְצֵל". ואף מתגנב חשד שהוא תופס מרגע זה ואילך את מקום הדובר, וממשיך:  "וּפֹה אָשִׂים צֵל…" וגו'.

אולם בעוד ששני המוטיבים – עץ ובית – מצויים בשיר, חסרה בו דמות אנושית. ורק כאשר הדובר מסביר את פשרו של הים (האם הוא נשאל בידי ה"פסיכולוג" היכן אמו או אביו?) מתגנבת לדבריו מעין דמות אם. אולם אין מראהָ ותכונותיה כשל אם בשר ודם, אלא זו ה-"אֵם" הגדולה, מיתולוגית, שליטת הימים כפוסידון, אך טובה ומיטיבה ממנו, מרגיעה בנענועיה, ומעניקת חיים (בשיר על היא נטולת סערות. והרי בדרך כלל הים מסמל רגשות עמוקים, בלתי נודעים וסוערים, העלולים להוות סכנה): "אִמָּא שֶׁל מַיִם הַפְּרוּשָׂה מִקְּצֵה הָעוֹלָם עַד קָצֵהוּ הַגּוֹרֶמֶת לַכֹּל לָנוּעַ בְּגַלִּים גַּלִּים וְנוֹתֶנֶת לַמַּיִם דָּם לִפְעֹם בְּלֵב יָם אֶל הַדָּגִים הַמְפַרְפְּרִים".

בדומה לכך התכונות הטובות והמיטיבות מצויות גם בתיאור השמיים, אולם ללא תיאורם כבן אנוש, וודאי לא כדמות אב. השמיים אמנם מתוארים כתחבושת כחולה. גם כאן הם מצטיירים כבעלי תכונות אנוש, כ"אח גדול", בעל יכולת ריפוי בה יכול למצוא הדובר נחמה: "תַּחְבֹּשֶׁת כְּחֻלָּה הַיְּכוֹלָה לַחְבֹּשׁ אֶת כָּל הַפְּצָעִים בָּעוֹלָם גַּם שֶׁל הָאֲנָשִׁים הַנּוֹפְלִים מֵהָרָקִיעַ וְגַם שֶׁל אֵלֶּה הַנּוֹסְקִים אֵלָיו". זוהי דמות הנמצאת "מֵעַל לַכֹּל", לא רק תרתי משמע, אלא גם כיסוד עליון, רוחני וטהור, שלא לומר אלוהי, העוטף את הכל, מנחם את הכול ואינו מפלה בין בני האדם על פי מעלותיהם, חסרונותיהם או הצלחותיהם. לא אל קנאי, וודאי שאינו כדמותו של אלוהים התנ"כי.

וכך, שתי ה"כוחות" האוניברסליים הגדולים, הם שמספקים לדובר את הנחמה לה הוא זקוק, אשר ייתכן כי הוא יודע שלא יקבל אותה מאמא ומאבא בשר ודם. גם לא מן הבית אשר ייבנה מהעץ.

מתוך ניתן למצוא בשיר כמיהה גדולה אל עולם טוב יותר, שלם ואוטופי במידה. ייתכן גם שמדובר בעולמו הפרטי, של הדובר, שמא נבכי נפשו, שייתכן כי הוא מוצא אותו כפגום, והוא מבקש לעצמו מזור ותיקון, באמצעות השירה והציור, ככלים להמחשה, להוצאה (והחצנה) ממעמקי הנפש והדמיון, אל עולם המציאות וכך לתקן באורח מוחשי את נפשו.

בהקשר לכמיהה לעולם יפה זה, ניתן למצוא בפתיחת השיר התכתבות עם שירו נתן זך "אני רוצה תמיד עיניים". ההתכתבות נרמזת במילים "אני רוצה" שבו פותחים שני השירים, ביטוי שיש בו יסוד ילדותי משהו. אך בעוד ששירו של נתן זך אופטימי ותמים, ואינו מציין את הפגום בעולמו אלא רק את רצונו להלל את יפי העולם (רק לקראת סיום מרמז הדובר על אפשרות "תיאורטית" של נפילתו העתידית, שגם ממנה יקום גאה: "וכשאפול עוד אקום – ולו רק לרגע – שלא יאמרו הוא נפל"), הדובר בשירו של פיני רבנו בא ממקום קודר יותר. הוא אינו תמים. להפך, מבטו הוא של אדם בוגר העומד מול עולמנו/עולמו המורכב והפגום, ואף שהוא מציע "אסטרטגיה" של תיקון, הוא מכיר במורכבות רבת הסתירות ובאפשרויות לטוב ולרע, שעולם זה מייצר. לכן גם העולם המתואר בשיר אינו אוטופי. התיקון – החלקי – נקנה בייסורים, ההמתנה למזור ולגאולה אינה מסתיימת לעולם, כי ב"מִטָּה עָלֶיהָ נָחִים כָּל אֵלֶּה הַמְחַכִּים בְּדַרְכָּם לְהַמְשִׁיךְ לְחַכּוֹת".

ההכרה באי קיומו של פתרון נובעת אם כן ממורכבות ורב ממדיות של "המצב האנושי", זו  אינה מאפשרת שלמות, פתרון מלא ומרפא. לכן אין בשיר הבטחה להתפוגגות הפחדים והבדידות, לא הבטחה לשמחה, ולא ביטחון שהבית יהפוך ל"מבצר". אבל כל האופציות נותרות פתוחות, ללא תכלה וסוף, כי "…הָעוֹלָם פָּתוּחַ, שֶׁתָּמִיד אֶפְשָׁר לִבְרֹחַ וְשֶׁבְּכָל סוֹף בָּעוֹלָם יֶשְׁנָהּ דֶּלֶת דַּקָּה כְּאֹפֶק הַנִּפְתַּחַת לַסּוֹף הַבָּא".

אני רוצה תמיד עיניים
מילים: נתן זך

אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות
את יפי העולם ולהלל את היופי
המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל
את מי שעשה אותו יפה להלל
ומלא כל כך מלא יופי.

ואינני רוצה לעולם להיות עיוור ליפי
העולם כל עוד אני חי. אני אוותר
על דברים אחרים אבל לא אומר די
לראות את היופי הזה שבו אני חי
ושבו ידי מהלכות כמו אניות וחושבות
ועושות את חיי באומץ, ולא פחות
מכן, בסבלנות, סבלנות בלי די.

ולא אחדל מהלל. כן, להלל לא אחדל.
וכשאפול עוד אקום – ולו רק לרגע – שלא יאמרו
הוא נפל. אלא הוא קם עוד לרגע להלל
בעיניים אחרונות
את שלהלל לא יחדל.