רות בלומרט – אחד אחד

תְּחִלָה רָאוּי לְבָרֵר אִם יֵשׁ מָקוֹם אַחֵר

אוֹ דֶרֶךְ חֲזָרָה.

לַדַּעַת יֵשׁ דְּפָנוֹת וְדֶלֶת וְחַלּוֹן,  הָחוּץ – כִּמְעַט פָּרוּץ

מְבוֹךְ שִׂיחִים יְמֵי בֵּינַיְמִי שֶׁגָּדַל פֶּרַע

כְּשׁאֶחָד אֶחָד חָדְלוּ הַגַּנָּנִים לָבוֹא

זֶה סֻפָּר לִי כְּשֶׁעָמַדְתִּי לָצֵאת.

הֻצָּע לִי לְהִשָׁאֵר וּלְפָאֵר אֶת בֵּיתִי

לְרַפְּדוֹ בִּשְׁטִיחִים בָּאֲשִׁישׁוֹת וְתַפּוּחִים

בַּחוּץ אוֹרְבִים שׁוֹטְרִים

 שׁוֹמְרֵי הָעִיר וְהַחוֹמוֹת.

הַלְּכוּדִים מֻפְקָדִים בְּבֵית הַחָפְשִׁית עַד  מוֹתָם

וְזֶה מוּזָר  כִּי בַּמֵּתִים חָפְשִׁי

מֵהִתְלַבְּטֻּיוֹת הַנֶּפֶשׁ

בְּין קוֹפְצָנוּת הַקְּוַאנְטִים

וְעֶקְרוֹן אִי הַוַּדָּאוּת.

לָכֵן אֲבַקֵּשׁ גָּן פְּנִימִי יוֹתֵר

לְהִתְהַלֵּךְ בְּרוּחַ הַיּוֹם.

בשיר שלפנינו עוסקת הדוברת בתפישת המציאות שלה, בה ניכרת חוסר שביעות רצון מהמסגרת שבה היא חיה. היא מנסחת זאת באמצעות מטפורה  של רצון לצאת החוצה מהבית אל הגינה, מקום בו היא אמורה למצוא חיים וצמיחה. במקום הנשאף  לא הדעת קובעת את הטון אלא הרגש, היופי, ואולי שחרור מנוקשותם של חוקים. ייתכן אף שהיא רומזת לרצונה של אישה דתייה לחזור בשאלה, נוכח חייה בתוך מגבלות חונקות. אולם זהירותה בולמת אותה, בטרם תבחר ביציאה. בהתאם השיר פותח בהצהרה:

 תְּחִלָה רָאוּי לְבָרֵר אִם יֵשׁ מָקוֹם אַחֵר

אוֹ דֶרֶךְ חֲזָרָה.

 זוהי הצהרה אובייקטיבית, מרוחקת, על כוונת הדוברת לערוך בדיקה כלשהיא אך יש בה גם יסוד של עצה "אוניברסאלית", בוגרת שמשמעה מה ראוי לכולנו לעשות:  בדוק את ה"אופציות" שלך לפני שאתה נוקט באחת מהן. הדוברת אומרת  שלפני שתתעסק עם שינויי תפישת המציאות, תוודא שיש מקום שאפשר להגיע אליו, ואם תסתבך, תוודא שיש אפשרות להתחרט ולחזור. יש לפעול מתוך שיקול דעת ולא מתוך פזיזות.

 מייד לאחר הצהרה פותחת זאת מגיעה הצהרה אישית יותר של הדוברת:

לדעת יש דפנות ודלת וחלון – כלומר, לחשיבה הרציונלית יש מסגרת ומבנה ברור ומגביל. דפנות, דלת וחלון. ויחד עם זה המסגרת הזאת מאפשרת פריצה החוצה דרך החלון או הדלת, ואף פריצת החוץ פנימה.

מול הדעת, שהיא העולם הפנימי של הדוברת מתקיים החוץ הפרוע, הפרוץ, שעלול להדחק לתוך המסגרת ולפרוץ פנימה. יש כאן איום קיומי  שמה שקורה בחוץ (מבוך שיחים ימי ביניימי שגדל פרע)

הדוברת מסבירה במפנה מהיר את הסיבה לכך שהשיחים גדלו פרע:

כְּשׁאֶחָד אֶחָד חָדְלוּ הַגַּנָּנִים לָבוֹא

המשפט השירי הזה, שממנו נלקחה הכותרת, לוקח את הקורא אל משפט שירי אחר, שהוא אבן פינה בשירה העברית החדשה:

אֶחָד אֶחָד וּבְאֵין רֹאֶה, כַּכּוֹכָבִים לִפְנוֹת שָׁחַר,

כָּבוּ שְׂפוּנֵי מַאֲוַיַּי וַיִּכְלוּ בְיָגוֹן דּוּמָם;

בארמז הזה יש הבנת כפל המשמעות של תוצאות עזיבת הגננים: מצד אחד השיחים גדלו פרע, מצד שני לא צמיחה שמחה אירעה כאן לשיחים. יש בעזיבת הגננים הרגשה של אבדן, של ייאוש, של מאויים כבויים.

 נשאלת השאלה האם הגננים מסמלים בשיר את התמיכה הראציונלית (הם גוזמים גידולים פרועים שמסמלים אולי מחשבות או רעיונות פרועים שמאיימים להשתלט על הדעת ) ?

 הדוברת בהיותה ספונה בביתה לא ידעה על עזיבת הגננים אחד אחד את הטיפול בגינה, אלא רק כשעמדה לצאת.

זֶה סֻפָּר לִי כְּשֶׁעָמַדְתִּי לָצֵאת.

האם מתכוונת הדוברת לכך שעמדה לצאת מדעתה? האם לצאת מהרצינות המובנית והמגבילה אל החוץ הפרוץ? מתוארת לכאורה אזהרה של מי שעקב אחרי התהליך המנטלי, כאשר עמדה לפני הבחירה של נטישת השפיות ויציאה למקום הפרוץ הפרוע.

אבל  באותה נשימה ומאותה סיבה מוצע לה "לעשות לביתה" לטפח את  – מה? נפשה? תרבותה? חיי משפחה? חיי קהילה? הכל יקום ויפול על ההגדרה מהו הבית. האם הוא בית ממש? או שזהו עולמה התרבותי, הרוחני? מקום של רוח ולכן טוהר? האם הביטויים המקראיים – מרמזים על "דעת" הנוח והבטוח, כעולם דתי שמספק תשובות חד ערכיות ודרך חיים ברורה, מול עולם המדע, שחלק יסוד בו הוא הטלת הספק, אי ודאות? שיש בו יותר שאלות מתשובות (חלקיות וזמניות) ויש בו מקום וחשיבות להתחבטויות.  או אולי מדובר כאן בדעת אחרת, הדעת הראציונלית, האקדמית הרהוטה שנטישתה תוביל את הדוברת אל עולם פרוע ולא מסודר? האם נרמז כאן למקומה המסורתי של אישה בעולם הדתי? (והרי כבודה של האישה פנימה..בבית.) ויציאה החוצה משמעו אובדן שליטה על חייה. או שזו הצעה לדבוק במה שהיא טובה בו, בקיאה בו –  עולמה הפנימי הרוחני, בכלל זה עולם שירתה?

 הֻצָּע לִי לְהִשָׁאֵר וּלְפָאֵר אֶת בֵּיתִי

לְרַפְּדוֹ בִּשְׁטִיחִים בָּאֲשִׁישׁוֹת וְתַפּוּחִים

הקורא איננו יודע מי הציע לדוברת להשאר ולפאר את ביתה, כנראה אותו הקול אשר סיפר לה שהגננים עזבו את הגינה אחד אחד. הוא גם מציע לה לתקן את אחיזתה הרציונלית במציאות, ליפות את המציאות שבה היא חיה ושרוצה לברוח ממנה: להכניס לתפישת המציאות שלה יותר מאשר רק המבנה הקר והמגביל, לראות במציאות שלה גם דברים יפים ונעימים ומושכים.

אבל הדוברת רואה בביתה (או בדעת) מין כלא, ששומרים עליו השוטרים בחוץ, דבר שמהפך לרגע את  ראשיתו של השיר שאומר כי בחוץ הכל פרוע, למחשבה שלא באמת פרוע ופרוץ הכל בגינה ובחוץאלא להפך: ישנם גבולות אשר הציבו השוטרים והשומרים שהם שומרי העיר והחומות – ביטוי שמשמעו "נטורי קרתא" אלה שילכדוה ויענישוה על שיצאה החוצה כשיתייגוה כמצורעת. קרי חוטאת. (תשומת לב לארמז המקראי: שיר השירים, פרק ה, פסוק ז "מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת")

 והדוברת הופכת לכלואה בבית כפי שהיו כלואים המצורעים בבית החופשית בתקופת בית ראשון.

הַלְּכוּדִים מֻפְקָדִים בְּבֵית הַחָפְשִׁית עַד  מוֹתָם

וְזֶה מוּזָר  כִּי בַּמֵּתִים חָפְשִׁי

מֵהִתְלַבְּטֻּיוֹת הַנֶּפֶשׁ

הדוברת רואה במציאות שלה משהו נורא, ובתפישת העולם הרציונלית כליאה של אנשים שסובלים ממחלה נוראית וחשוכת מרפא, עד מותם.

הבית, או הדעת, לא רק שאינם מיועדים להפוך לפאר שיש לרפדו, כפי שהוצע לדוברת, אלא מעבר לכך הופכים לקבר על פי תפישתה של הדוברת בשיר (היא משתמשת כאן בשם המתאר קברים עתיקים מימי בית ראשון  שמצויות בו כמה מערות קבורה קדומות חצובות בסלע. מערה כזו, אשר פתחה פונה אל הר הבית, נקראה בפי העם בשם "בית החופשית", ובה ישב עוזיהו מלך יהודה בדד עד יום מותו מחמת הצרעת שבה לקה).

ועל כן היא רואה במוות חופש ממה שכנראה מענה אותה: היא סובלת ממציאות החיים בגלל ייסורים שבהתלבטויות הנפש

בין קוֹפְצָנוּת הַקְּוַאנְטִים

וְעֶקְרוֹן אִי הַוַּדָּאוּת.

שוב תאור של המחשבות והתחושות המייסרים תוך שימוש במושגים פיסיקליים:

תורת הקוונטים מתארת קפיצות פתאומיות ותופעות זריזות ומוזרות שאינן מתנהגות באופן חלק (ורציונלי?) שההגיון שלנו מצפה לראות. לצד זאת, עקרון אי-הוודאות (של הייזנברג) הוא הקובע כי כל מה שקורה הוא הסתברותי, אין דבר שניתן לראות או לחזות באופן מדוייק, את העקרון הזה דחה איינשטיין באמירה "אלוהים אינו משחק בקוביות עם היקום".

אי הוודאות ואי-הרציונליות של תורת הקואנטים מענים את הדוברת כשהיא מנסה לחיות במציאות הרציונלית והמסודרת, המובנית והידועה.

כאשר המציאות מענה את הדוברת בגלל חוסר הראציונליות שבה ואי הודאות, ולאחר שהיא הוזהרה שלא לנטוש אותה על ידי יציאה החוצה כי גם שם ישנן הגבלות קשות, היא מחפשת לעצמה מוצא אחר:

 לָכֵן אֲבַקֵּשׁ גָּן פְּנִימִי יוֹתֵר

לְהִתְהַלֵּךְ בְּרוּחַ הַיּוֹם.

משפט הסיום מנוסח כמסקנה בעקבות הדיון/בדיקה שניהלה עם עצמה אילו חיים ולאיזה עולם היא נחשפת או עלולה להיחשף. המסקנה  לאחר בדיקה היא שעדיפה התכנסות בעולמה הפנימי הרוחני העמוק, הטהור, שהוא גם נטול חטא, המשול לגן עדן, הנרמז בביטוי "להתהלך ברוח היום" (בראשית, פרק ג, פסוק ח: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם)