עודד בן דורי – בבירת האימפריה

בְּבִירַת הָאִימְפֶּרְיָה

לְיַד שׁוּקֵי הָעֲבָדִים הַמְּלֵאִים

מְנַסִּים לִשְׁמֹר עַל עֵרֶךְ

סְחוֹרָה פְּגוּמָה

מֵחִיצֵּי הַשָּׁנִים הָרָעוֹת

וְסִימָנֵי הַדֶּרֶךְ

מַחֲלִיפָה יָדַיִם מְשֻׁמָּשׁוֹת 

מַטְבֵּעַ עוֹבֵר

לֹא בּוֹדְקִים בַּשִּׁנַּיִם

הַהִגָּיוֹן לֹא גָּר כָּאן יוֹתֵר

 

בְּמִקְדָּשׁ הַמּוּתָגִים

הָאִבּוּד לֹא מוֹצֵא אֶת עַצְמוֹ

חִיבּוּרִים בֵּינְלְאֻמִּיִים

מַחֲזִיקִים אֶת הַמְּצִיאוּת

דֶּבֶק מָרוּחַ בַּפִּנּוֹת

גַּם הַלֶּבֶד פָּשַׁט אֶת הָרֶגֶל

אֶפְשָׁר לְהִשָּׁעֵן

עַל זוּג קַבָּיִים יְשָׁנִים

לְעַקֵּם אֶת הַפַּרְצוּף

מֵהַטַּעַם הַלָּבָן שֶׁל הַמֶּלַח

הַזְּמַן לֹא עוֹזֵר

זֶה לֹא יוֹרֵד מֵהַשִּׁנַּיִם

הַהִגָּיוֹן לֹא גָּר כָּאן יוֹתֵר

 

הַקַּוִּים הָאֲנָכִיִים

חוֹצִים אֶת הַמֶּרְחָב

מַעֲלִים מִתְּהוֹמוֹת

שְׁבָרִים קְטַנִּים שֶׁל חֶסֶד

בַּנֶּצַח שֶׁלֹּא קַיָּם

שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לִי

הָעוֹלָם

 

בְּמִרְפֶּסֶת הֶחָזוֹן

עוֹמְדִים הַנְּבִיאִים

מְנַסִּים לְאַזֵּן חֶשְׁבּוֹנוֹת יְשָׁנִים

לְהַעֲמִיד אֶרֶץ עַל בְּלִימָה

בְּלִי חֶסֶד

בְּלִי רַחֲמִים

הַפַּטִּישׁ שׁוּב דּוֹפֵק

וְהַיְּלָדִים לֹא מִתְעוֹרְרִים מֵהָרַעַשׁ

זֶה חָזָק  מִדָי

נוֹקֵב

אֲנִי חוֹשֵׁב לֹא לְוַתֵּר

מְהַדֵּק שִׁנַּיִם

הַהִגָּיוֹן לֹא גָּר כָּאן יוֹתֵר

בְּקֻפְסַת הַהַפְתָּעוֹת

מַתָּנוֹת בְּלִי עֲטִיפָה

שֶׁלֹּא לָקַחְתִּי לְעַצְמִי

נַעֲלַיִם מְכֻנָּפוֹת

רְסִיס יָשָׁן שֶׁל חֶסֶד

מָגֵן אֲצִילִים

דְּרַשְׁתֶּם מִמֶנִּי לְדַיֵּק

וְלֹא פָּחוֹת

דָּרַשְׁתִּי מֵעַצְמִי

אֶת מִי חֲשַׁבְתֶּם שֶׁהִרְשַׁעְתֶּם

הַתְּהוֹם מְנֻקָּב מִדָּם

הַצֶּדֶק יֶשְׁנוֹ וְיוֹפִיעַ

הַחֹשֶׁךְ מְחַפֵּשׂ

מָקוֹם לְהִסְתַּתֵּר

מַלְבִּין שִׁנַּיִם

הַהִגָּיוֹן לֹא גַּר כָּאן יוֹתֵר

 

הַקַּוִּים הָאֲנָכִיִים

חוֹצִים אֶת הַמֶּרְחָב

נוֹקְבִים בְּהַר

מְפַזְּרִים לַאֲוִיר

שְׁבָרִים קְטַנִּים שֶׁל חֶסֶד

בְּנֶצַּח שֶׁלֹּא קַיָּם

שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לִי

הָעוֹלָם

 

בְּרַכֶּבֶת הַתַּחְתִּית

הֶחֱזַרְתֶּם שְׁטַחִים

לֹא יְדַעְתֶּם

בִּשְּׁבִיל שָׁלוֹם

מֻתָּר לִמְחֹק אֶת הַשֵּׁם

אֲנִי יוֹצֵא מִדַּעְתִּי

כְּשֶׁהָרַחֲמִים

אוֹתָם אֲנִי לֹא מְבַקֵּשׁ

אֵינָם

אוּלַי זֶה הַזְּמַן

לְגַלּוֹת אֶת עַצְמִי לָעוֹלָם

הַלֹּא הֶגְיוֹנִי שֶׁלְּךָ

עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים

עַכְשָׁו אֲנִי זוֹכֵר

חוֹשֵׂף שִׁנַּיִם

הַהִגָּיוֹן לֹא גַּר כָּאן יוֹתֵר

יֵשׁ מָקוֹם

לְמַשֶּׁהוּ אַחֵר

הבחירה לקרוא שיר זה קריאה פרשנית, על אף אורכו, נובעת מהבחירה שלנו לזהותו כשיר מחאה פוליטי-חברתי לא אופייני, כזה שאין בהגדרתו כ"שיר מחאה" כדי לשקף את מלוא משמעויותיו, וכן בזכות שפתו וכוח תיאוריו המיוחדים, הדרמטיים והמתובלים באירוניה, ובהומור אבסורדי, כביכול חסר היגיון, כמו תמונת המצב עליה הוא מצביע. האמירה עקיפה, אינה תוקפת ישירות את מושא הביקורת מאחר שזה אינו מצוין בשמו הגלוי והמפורש, בניגוד לשירי מחאה פוליטיים רבים, המצביעים בבירור על "אשמים". אך אלה הולכים ומתבררים מתכני השיר, ולבסוף משום שהמחאה אינה רק נאמרת בשם הכלל, אלא זהו גם שיר אישי, המשלב במחאה את מקומו ומצוקתו של הדובר, הנובעת מהזדהות עם צרת הרבים ועם צרת הפרט כאחד.

מקריאת השיר הארוך, נוצר הרושם העז שהדובר סוקר ומונה אחד ולאחד את כל האספקטים ההתנהגותיים והערכיים של החברה שלנו, ורואה בהם אסון, והוא מרכז את תחושתו זו במוטיב החוזר במספר בתים בגרסאות שונות, ובעיקר בבית הבא:

הַקַּוִּים הָאֲנָכִיִים

חוֹצִים אֶת הַמֶּרְחָב

מַעֲלִים מִתְּהוֹמוֹת

שְׁבָרִים קְטַנִּים שֶׁל חֶסֶד

בַּנֶּצַח שֶׁלֹּא קַיָּם

שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לִי

הָעוֹלָם

בעיני הדובר ברור שהעולם הזה חסר חסד, שנקבר רחוק/עמוק בתהומות, ורק שברים קטנים ממנו מגיעים לכאן. הוא מפקפק באמונות ובתובנות יסוד:  "בנצח שלא קיים" ומסיים את הבית במשפט דרמטי המביע תחושה שהעולם כולו – או מכל מקום עולמו של הדובר – נמצא בסכנת הכחדה: "שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לִי הָעוֹלָם".

מלבד "הפזמון החוזר", כל בית מציג "זירת דיון" אחרת. ובכולן מצוי משפט הסיום: הַהִגָּיוֹן לֹא גָּר כָּאן יוֹתֵר". מוטיב נוסף החוזר בשיר פעמים אחדות עוסק בשיניים: לא בודקים בשיניים, מלבינים שיניים, חושפים שיניים. השיניים מסמלות  בריאות, כוח ויכולת, ולכך נועדה גם בדיקתם. דא עקא, שהשיניים לא נבדקות, משמע שמצב העבדים אינו מעניין את בעליהם. ואילו חשיפת שיניים מסמלת תוקפנות ואלימות. אולי נצא ונלמד שהעבדים, בדומה לעבדים העברים במצרים, עתידים לקום ולמרוד, לצאת לחופשי, לחולל מהפכה במטרה (שלא תמיד מתממשת)  לתקן את העוול  שנעשה להם, כפי שקרה יותר מפעם אחת בהיסטוריה.

מכאן ניתן ללמוד גם שהעבדים בשוק המתוארים כסחורה פגומה מחיצי השנים הרעות וסימני הדרך, שאיש לא טורח לבדוק אפילו את שיניהם הם הפרטים בחברה שנשחקו וערכם (וערך רכושם) לא נשמר, מחמת זילות מצד בעלי הכוח: "הון ושלטון".

לכאורה, אפשר היה לחשוב כי האימפריה המתוארת בשיר היא מדינה קונקרטית, בת זמננו. ואיזו היא המדינה המתאימה להגדרה זו יותר מכל, אם לא ארצות הברית, ובירתה – וושינגטון? אך הנה מתגנב החשד שהאירוניה העזה אינה באה לתאר האימפריה, אלא "גמד" מופרע המתחזה לאימפריה. נראה כי זו דווקא ישראל, המהווה בעיני הדובר מעין "בלון לאומי אימפריאלי", המתרוקן מנכסים טריטוריאליים ממשיים, ובמקום זאת שם את יהבו על קשרים בינלאומיים (ובעיקר על ארה"ב) ולמעשה תלוי בהם ואף מעדיף אותם על פני הסתמכות על כוחו שלו, האוזל. וזאת הוא עושה על חשבון אחרוּתוֹ  ו"לבדיותו" (לא עוד "לבדד ישכון"). אבל בו זמנית בירתו הולכת ומתפשטת ומאיימת לבלוע את סביבתה הלא יהודית, בשם "נצח ישראל". מנקודת מבט פרשנית כזו ניתן למצוא שמבטו של הדובר אירוני ומריר ביחס לחזון הציונות (ועתיד המדינה) שוויתרה על ערכיה, לטובת מקום נוח בעולם הכלכלי הבינלאומי, עולם שחזונו גלובלי. לכן נצחיותו אינה מובטחת.

במאמר מוסגר, אפשר גם לדון בשאלה מהו גורלן – הצפוי מראש – של אימפריות בכלל: האם הן צפויות להגיע לשלב משבר בשל ויתורן על ערכיהן וחזונן, על ה"אסטרגיה רבתי" עליה קמו וביססו עצמן בראשית דרכן, והאם לא שרדו משברים דווקא מי שידעו להתאים עצמם לאילוצי התקופה ולרוח הזמן. דברים אלה נכוחים שבעתיים לגבי מדינות המתחזות לאימפריות במדיניותן ושאיפותיהן, אך נטולות בסיס עוצמה עצמאי שיאפשר את מימוש מאווייהן.

מכל מקום, נראה כי הדובר מבכה את העלמם של בעלי החזון, אבות האומה (השיר כולל ארמז למרפסת בבאזל עליה צולם הרצל), ומבקר את הפוליטיקאים בני זמנו, המסכנים את עתידה של ה"אימפריה", גם בשל אינטרסים כלכליים "זרים", עוסקים בקטנות, ו"בונים" ארץ חסרת חסד ורחמים:

"בְּמִרְפֶּסֶת הֶחָזוֹן

עוֹמְדִים הַנְּבִיאִים

מְנַסִּים לְאַזֵּן חֶשְׁבּוֹנוֹת יְשָׁנִים

לְהַעֲמִיד אֶרֶץ עַל בְּלִימָה

בְּלִי חֶסֶד

בְּלִי רַחֲמִים"

בתוך כך הקורא ימצא בשיר דברי מחאה נגד החזרת שטחים ועליהם מתייחסת האמירה החוזרת בדבר ההיגיון שכבר אינו גר כאן יותר. תהליך החזרת השטחים מתואר כרכבת תחתית המתקדמת בכוח רב ואף אלים, בלתי ניתנת לעצירה, שמעשיה והתקדמותה נעשים מתחת לפני האדמה, בחושך. הדובר גם מתריס כלפי השמאל החילוני כמי שמחזיר את השטחים – מתוך העדפה של השלום על פני הצו האלוהי, ואינו מבין את עומק האובדן, מאחר שאינו חש הזדהות ערכית-יהודית עם השטחים (כך, באמירה "שטחים לא ידעתם", המזכירה את  פרעה שלא ידע את יוסף?…)

"בְּרַכֶּבֶת הַתַּחְתִּית

 הֶחֱזַרְתֶּם שְׁטַחִים לֹא יְדַעְתֶּם

בִּשְּׁבִיל שָׁלוֹם

מֻתָּר לִמְחֹק אֶת הַשֵּׁם

אֲנִי יוֹצֵא מִדַּעְתִּי"…

ובתוך כך מתוארת באירוניה כיצד למרות רעש של הערכים המתרסקים, האנשים אינם  "מתעוררים" ואינם מבינים את עצמת וחומרת המעשה. ייתכן כי התיאור הבא מתייחס גם לעקירת מתנחלים:

הַפַּטִּישׁ שׁוּב דּוֹפֵק

וְהַיְּלָדִים לֹא מִתְעוֹרְרִים מֵהָרַעַשׁ

זֶה חָזָק  מִדָי

ברור אם כן מה הם הערכים שאבדו בעיני הדובר. לצידם ניתן לזהות את "סיבות היסוד" לכך. מבראשית, ניתן למצוא בשיר תיאורים היאים למחאה נגד מאפייניה המודרניים של החברה המודרנית-מערבית החומרית, שביטויה הבולט הוא "העיר הגלובלית" (בכלל זה מה שמכונה היום "עיר עולם", דוגמת תל אביב, ואליה, נראה כי מכוונים עיקר החיצים). ערים כאלה יש כמה וכמה, לא רק בעולם המערבי. אמנם אין בתיאורים אלה כדי לאפיין "אחת לאחת" עיר או מדינה מסוימת יחידה, ועל כן מצטייר לנגד עינינו תיאורה של עיר בירה גלובאלית ערטילאית שתחלואיה הם אוניברסאליים.

כמה מן ה"פרמטרים" (או אבני הבוחן) הגלובאליים המפורטים בבתי השיר, יכולים לשמש נושא הדגל לתנועות מחאה, המתנגדות לתהליכי הגלובליזציה, בעיקר להיבטיהם החומריים, הכלכליים, כמו גם התרבותיים-פופולאריים (בדגש על תרבות הצריכה). במובן זה דומה שהשיר הוא הד לגל המחאה של קיץ 2011, ש"בירתו" הייתה דווקא תל אביב (כאמור, אף היא עיר בעלת מאפיינים גלובליים, קוסמופוליטיים ותדמית חומרית). המחאה נתנה ביטוי לזעם בגין קשייו של מעמד הביניים, בעיקר, נוכח השפעותיו השליליות של תהליך הגלובליזציה, שלא פסחו מן הסתם גם על חיי הדובר בשיר, והוא שוזר את גורל חלק מהציבור עם גורלו הפרטי. כאמור, הוא רומז על הפיכת מעמד הביניים (ולא רק אותו) לעבדים מודרניים (עבודה בתנאי עבדות, בשכר דל ותחת חרב איום הפיטורים) שלא טורחים אפילו לבדוק את שיניהם כפי שבדקו את שיני העבדים השחורים. ייתכן אף שהוא מרמז על פיטוריו שלו למרות שעשה את שנדרש ממנו, בטקסט דו משמעי שקריאה אירונית בו יכולה לרמז גם על דברי סנגוריה עצמיים של פוליטיקאי מושחת.

ניתן למצוא בשיר גם מחאה נגד אובדן הערכים הבא לידי ביטוי בין היתר בתרבות צריכת המותגים המיובאים, הנשענים על כלכלה גלובלית, שכבשו את החברה וקודשו על ידיה, במקום ערכי האמת, עד שמטפורית המותגים הם ששוכנים במקדש, בהיותם משאת הנפש, מוקד העלייה לרגל והפולחן:

בַּמִּקְדָּשׁ הַמּוּתָגִים

הָאִבּוּד לֹא מוֹצֵא אֶת עַצְמוֹ

חִיבּוּרִים בֵּינְלְאֻמִּיִים

מַחֲזִיקִים אֶת הַמְּצִיאוֹת

ברם, כמו המוצרים, הערכים הזרים, המיובאים מבחוץ, איכותם גרועה: הדבק מרוח בפינות. השימוש בחומרים איכותיים, כמו לבד, הוחלף בפלסטיק וההשענות על ערכים אלה כמוה כהשענות על קביים ישנים, או צחצוח שיניים במלח שלא יועיל להלבנתם:

דֶּבֶק מָרוּחַ בַּפִּנּוֹת

גַּם הַלְּבַד פָּשַׁט אֶת הָרֶגֶל

אֶפְשָׁר לְהִשָּׁעֵן

עַל זוּג קַבָּיִים יְשָׁנִים

לְעַקֵּם אֶת הַפַּרְצוּף

מֵהַטַּעַם הַלָּבָן שֶׁל הַמֶּלַח

הַזְּמַן לֹא עוֹזֵר

זֶה לֹא יוֹרֵד מֵהַשִּׁנַּיִם

באופן אירוני ומר טוען הדובר שהחושך – כמטפורה לכל הדברים המבישים – הוא שצריך להסתתר ואילו על הצדק להאיר מחדש. דרושה אם כן החזרת עטרה ליושנה, השענות על הערכים הישנים והטובים, השבת הצדק ו"גירוש החושך" שיוכלו "להלבין את השיניים" שהשחירו:

הַצֶּדֶק יֶשְׁנוֹ וְיוֹפִיעַ

הַחֹשֶׁךְ מְחַפֵּשׂ

מָקוֹם לְהִסְתַּתֵּר

מַלְבִּין שִׁנַּיִם

שיר המחאה ה"כללי" הופך גם למחאה אישית. ניתן למצוא בו סערת רוחות, סימנים לבלבול, תסכול ואף ייאוש של הדובר:

אֲנִי יוֹצֵא מִדַּעְתִּי

כְּשֶׁהָרַחֲמִים

אוֹתָם אֲנִי לֹא מְבַקֵּשׁ

אֵינָם

תחושת הייאוש והבלבול ניכרים במוטיב החוזר "הַהִגָּיוֹן לֹא גַּר כָּאן יוֹתֵר", לפחות לא היגיון שהוא קביל בעיני הדובר. אולם בשורה התחתונה, נראה כי כניעה אינה באה בחשבון, המאבק האישי יימשך גם נוכח מצב אי-ההיגיון : "אֲנִי חוֹשֵׁב לֹא לְוַתֵּר מְהַדֵּק שִׁנַּיִם…" כשלבסוף הוא גם "… חוֹשֵׂף שִׁנַּיִם". וכאמור חשיפת השיניים משמשת את הדובר כאיום לפעול על מנת להחזיר את ההיגיון שהוא מאמין בו, גם אם יהיה צורך לפעול בתקיפות, שלא לומר באלימות. לשון אחר: הדובר מתלבט אם לעשות מעשה אדיר, מול אותו עולם לא-הגיוני שאינו חש שותף לו:

אוּלַי זֶה הַזְּמַן

לְגַלּוֹת אֶת עַצְמִי לָעוֹלָם

הַלֹּא הֶגְיוֹנִי שֶׁלְּךָ

עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים

עַכְשָׁו אֲנִי זוֹכֵר

חוֹשֵׂף שִׁנַּיִם

הַהִגָּיוֹן לֹא גַּר כָּאן יוֹתֵר

יֵשׁ מָקוֹם

לְמַשֶּׁהוּ אַחֵר

מהו אותו משהו אחר? האם מהפכה ומרד? האם צעד ייאוש לא הגיוני? ואולי מעשה אנטי דמוקרטי?

אין השיר נוקב בפירוש מהו המעשה הנדרש.