שגיא אלנקוה -שני שירים

**

נֶחְמָד הוּא מִין

דָּבָר שֶׁמְּמַלֵּא חֹרִים.

בְּלִיטָה בְּעִלַּת אֶלֶף צוּרוֹת

שֶׁקְּבוּעָה בַּקִּיר.

הִיא חֲסֵרָה-

כִּי יֵשׁ גֻּמְחוֹת שֶׁבַּדִּמְיוֹן

הִיא עֲסוּקָה בִּלְהַסְתִּיר.

וְהַחֹרִים, הַחֹרִים

כְּאִלּוּ יוֹשְׁבִים מֵאֲחוֹרֵי

בְּלִיטַת הַנֶּחְמָד

וּמְכִילִים אוֹתָה,

אַךְ רַק כְּאִלּוּ

כִּי הַחֹרִים חֹרִים

וְהַבְּלִיטָה בְּלִיטָה.

הַחַיִּים הָיוּ

כְּמוֹ לְהִכָּנֵס לִרְאוֹת

אֶת הַבְּרֵכָה לְהִתְרַשְּׁמוּת

לִפְשֹׁט בְּגָדִים

וּלְהִכָּנֵס בָּאֹפֶן לֹא לְגַמְרֵי

מְאֻשָּׁר לְגָ'קוּזִי,

נִרְטַּבְתִּי כֻּלִּי, נָכוֹן,

אֲבָל נוֹתַרְתִּי קְצָת יָבֵשׁ.

***

יְדִידִים שֶׁלִּי תָּמִיד מְעַטִים

שֶׁבַּמְּעַטִים.

כְּמוֹ הַהַפְרָשׁוֹת שֶׁהַגּוּף אֵינוֹ

נִזְקַק לַהֵן יוֹתֵר,

אַף שֶׁהִמְצִיא וְגִלָּה מִתּוֹךְ הַטֶּבַע

וְהַבְּרִיאָה,

אוּלַי כְּדַאי הָיָה לְוַתֵּר עֲלֵיהֶם,

שֶׁחֹפֶשׁ לֹא יְהֵא גַּם כֹּרַח,

שֶׁחֹפֶשׁ יִהְיֶה לִהְיוֹת אַתָּה

לַעֲצְמֵךְ.

גַּם כָּךְ חֹפֶשׁ הָיָה נֶהְפַּך לְכֹרַח,

הַכֹּרַח שֶׁבַּהִזְדַּקְּקוּת לְעַצְמְךָ,

שֶׁבַּבְּדִידוּת.

כְּמוֹ הַפְרָשׁוֹת הַגּוּף שֶׁאָנוּ

יוֹצְרִים מֵחָדָשׁ מִתּוֹךְ רָצוֹן

שֶׁבְּחֻלְשָׁתֵנוּ מֻטְבָּע בָּנוּ כְּרָצוֹן,

אַף שֶׁיִּתָּכֵן וְהוּא וְאָנוּ עִמּוֹ

אֲרָעִיִּים כְּתוֹקְפוֹ שֶׁל רֶגַע

וְאֵינֶנוּ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר

יְצוּר הַיְּהִירוּת-

כָּךְ גַּם יָצַרְתִּי וְתִחְזַקְתִּי קְשָׁרִים.

וְטוֹב שֶׁכָּךְ. וְרַע שֶׁכָּךְ.