לאה זהבי – שלא כמו פעם

הַשִּׁיר כְּבָר לֹא מִתְנַפֵּל עָלַי

אֲנִי אוֹרֶבֶת לוֹ בְּשֶׁקֶט

כְּחָתוּל זָקֵן לְמַרְגְּלוֹת שִׂיחַ

שֶׁבֵּין עֲנָפָיו מְנַתֶּרֶת חוֹחִית

לִפְנֵי שָׁנִים הָיְתָה לִי חֲתוּלָה

וְכָל כָּךְ הִתְרַגַּלְתִּי אֵלֶיהָ

עַד שֶׁנִּדְמְתָה לִי כְּבַת אָדָם

יוֹם אֶחָד כְּשֶׁיָצְאָה בְּבֶטֶן עֲמוּסַת

גּוּרִים               וְלֹא חָזְרָה

אָסַרְתִּי עַל עַצְמִי לְצַיֵּר אֶת אַחֲרִיתָהּ

הַשִּׁיר כְּבָר לֹא מִתְנַחְשֵׁל עָלַי

וְשׁוּב אֵינִי נִדְרֶשֶׁת לִהְיוֹת לוֹ שׁוֹבֵר גַּלִּים

אֲנִי מְצַפָּה לְבוֹאוֹ  בִּישִׁיבָה  אוֹ בִּשְׁכִיבָה

לְעִתִּים בַּהֲלִיכָה  קִצְבִּית

וּכְשֶׁנֶעֶלְמָה חֲתוּלָתִי אִמַּצְתִּי כַּלְבָּה

וְכָל כָּךְ הִתְרַגַּלְתִּי לִנְבִיחוֹתֶיהָ, לְמַבָּטָהּ

עַד שֶׁנִּדְמְתָה כְבַת דְּמוּתִי

לַמָּה אַתְּ לֹא צוֹחֶקֶת, שְׁאַלְתִּיהָ מֵעֵת לְעֵת

וְחִיּוּכָהּ מִתַּחַת לַשָּׂפָם עָנָה

כְּשֶׁאָפְסוּ כֹּחוֹתֶיהָ לַעֲלוֹת בַּמַּדְרֵגוֹת

כִּי כְּרֵסָהּ תָּפְחָה מֵחֹלִי וַאֲפִלּוּ מַעֲדַנֵּי בָּשָׂר

סֵרְבָה לִטְעֹם

לָקַחְנוּ אוֹתָהּ אֶל רוֹפֵא הַחַיּוֹת

לָהַרְדָּמָה הַסּוֹפִית

הִשְׁכַּבְנוּ אוֹתָהּ עַל הָרִצְפָּה, נָשַׁקְנוּ לָהּ לְפִי הַתּוֹר בַּמֶּצַח

וְאַחֲרֵי הַזְּרִיקָה בְּטֶרֶם נֶעֶצְמוּ עַפְעַפֶּיהָ

הִסְפַּקְנוּ לִקְלֹט בְּאִישׁוֹנֶיהָ אֶת הַנִּצְנוּץ הָאַחֲרוֹן

כְּמִין יְדִיעָה

וְרוֹפֵא הַחַיּוֹת שָׁאַל- מַה לַּעֲשׂוֹת עִם הַגּוּפָה

וְאָמַרְנוּ, עֲשֵׂה כִּרְצוֹנְךָ

וְאָסַרְתִּי עַל עַצְמִי לְדַמְיֵן אֶת אַחֲרִיתָהּ

לִפְעָמִים כְּשֶׁאֲנִי עוֹבֶרֶת בַּגַּן הַצִּבּוּרִי

רוּחָהּ מְרַחְרַחַת בְּעִקְבוֹתַי

וּזְנָבָהּ הָעַרְטִילָאִי מְכַשְׁכֵּש לִי שָׁלוֹם

הַשִּׁיר כְּבָר לֹא כּוֹפֶה עַצְמוֹ עָלַי

בְּחֶדְרִי אוֹ בְּחֶדֶר אַחֵר

לִצְעָדָיו אֶתְגַּעְגֵּעַ

כְּמוֹ אֶמֶשׁ בְּבֵית הָאָבוֹת אֵצֶל חָנָה

(חֲבֵרַת יַלְדוּת שֶׁל אִמִּי ז"ל) הַנּוֹשֶׁקֶת לַתִּשְׁעִים

רַגְלֶיהָ כְּבָר אֵינָן נוֹשְׂאוֹת אוֹתָהּ מֵעֵבֶר לַקִּירוֹת

וְאָזְנֶיהָ אֵינָן מְבִיאוֹת לְתוֹכָהּ אֶת הַקּוֹלוֹת

פֹּה וָשָׁם הִיא אוֹמֶרֶת- נִמְאָס לִי לִחְיוֹת

וַאֲנִי מְעוֹדֶדֶת אוֹתָהּ לְהוֹסִיף וְלִהְיוֹת

מְמָאֶנֶת לִרְאוֹת אֶת הָעוֹלָם רֵיק

מִשְּׂרִידֵי הוֹרִים

הַשִּׁיר כְּבָר לֹא מְזַנֵּק עָלַי

צָמֵא לְמִשְׂחָקִים

אַט אַט כְּנִתְמַךְ בְּמַקֵּל הוּא קָרֵב וּמִתְרַחֵק

מְכַוֵּץ אֶת עֵינָיו מְחַפֵּשׂ בְּעֵינַי לַשָּׁוְא

אֶת אַהֲבַת נְעוּרָיו

שיר ארספואטי כמטאפורה למעגל החיים והמוות   

הדוברת יוצרת בשיר שלפנינו שני סיפורים או ציורים מקבילים: על ציר אחד היא מעלה את מערכת היחסים שהיתה לה ויש לה עם השיר ועל הציר השני היא מפגישה את הקורא עם אירועים דרמטיים /טראומתיים בחייה אשר נשזרים בתוך היחסים שלה עם השירה ומסבירים אותם. (הציר השלישי המרכזי שקיים בשיר, הארספואטיקה, מובא בסוף הדברים הרשומים כאן.)

כמו שלמה המלך היא עוברת דרך המקום שבו היתה שמחה, תאוות חיים, ותשוקה (שיר השירים) אל המקום של דברי החכמה והשקט (משלי) ולבסוף מגיעה אל רגעי הזקנה, העייפות וה "הבל הבלים הכל הבל"

החיים מתוארים בעיני הדוברת דרך האנפורה החוזרת "השיר כבר לא…" פעם היא היתה מלאת תשוקה וחדוות חיים והשיר פעל עליה בהתאם. היא היתה השיר והשיר היה הדוברת. בשיר שלפנינו הדוברת מחצינה את השיר ונותנת לו יישות עצמאית:

הַשִּׁיר כְּבָר לֹא מִתְנַפֵּל עָלַי

אֲנִי אוֹרֶבֶת לוֹ בְּשֶׁקֶט

כְּחָתוּל זָקֵן לְמַרְגְּלוֹת שִׂיחַ

ואחר כך:

הַשִּׁיר כְּבָר לֹא מִתְנַחְשֵׁל עָלַי

מכאן ברור שחל היפוך ב"יחסיה" של הדוברת עם שירתה: בעבר השיר התנפל עליה, כחיית ציד זריזה, אוחז בדוברת  ומטלטל אותה. כעת היא האורבת לו, אבל עכשיו שניהם שקולים וגם היא אינה מתנפלת עליו, אלא אורבת לו בשקט, ובמשתמע בסבלנות ללא חפזון (ההגיון והביקורת מתעוררים אצלה  לצד הרגש).

בדומה  לכך אם בעבר היא התנחשלה כמו גלי הים, הנזקקים לשובר גלים כדי לא להציף מבחינה רגשית את חוף המבטחים שלה. כעת היא אינה "שובר גלים" וציפייתה לו היא נינוחה, מתונה.

כך מהוות תכונות השיר מראה לאופיה של הדוברת אשר בעבר כשהיתה מלאת תשוקה ושמחת חיים ונכונה למשחקים, היא התנפלה על החיים ועל החוויות שציפו לה,

בתוך כך ניכרים מהשיר יחסי גומלין בין הדוברת ובין השירה: הם משמשים מראות זה לזו של חייהם ושינויים שחלו בשניהם. במקביל קיים ציר נוסף הנשזר בין שתי המראות, והמהווה מראה שלישית: עובדות החיים אשר כל אחת ואחת מהן פועלת על הדוברת הביאה למיתון ההתלהבות ושמחת החיים שפיעמו בה מלכתחילה.

לִפְנֵי שָׁנִים הָיְתָה לִי חֲתוּלָה

וְכָל כָּךְ הִתְרַגַּלְתִּי אֵלֶיהָ

עַד שֶׁנִּדְמְתָה לִי כְּבַת אָדָם

הקשר עם החתולה הוא מטאפורה לקשר של הדוברת עם השיר. הקשר כל כך חזק עד כדי הזדהות ומיזוג זהויות. אלא שאז החתולה נעלמה, כשברחמה גורים. חוויה שיכולה להיות  קשה וקורעת לב כשהקשר הוא אינטימי ואישי, מלא אהבה, הנחתך באכזריות עם העלמות החתולה.

יוֹם אֶחָד כְּשֶׁיָצְאָה בְּבֶטֶן עֲמוּסַת

גּוּרִים               וְלֹא חָזְרָה

אָסַרְתִּי עַל עַצְמִי לְצַיֵּר אֶת אַחֲרִיתָהּ

דומה כי לקח ה"נטישה" היא שגרמה להתפתחות אצל הדוברת וליחסה אל חייה/שירתה:

הַשִּׁיר כְּבָר לֹא מִתְנַחְשֵׁל עָלַי

וְשׁוּב אֵינִי נִדְרֶשֶׁת לִהְיוֹת לוֹ שׁוֹבֵר גַּלִּים

אֲנִי מְצַפָּה לְבוֹאוֹ  בִּישִׁיבָה  אוֹ בִּשְׁכִיבָה

לְעִתִּים בַּהֲלִיכָה  קִצְבִּית

היחס לשיר, כמו אל חייה, מושפע מעייפות החומר. כעת ניכרת המנעות מהיסחפות, אף כי עדיין הדוברת חווה את החיים, אבל כבר מעמדה אחרת, שקולה ומידתית. עכשיו היא מצפה לבואו בישיבה או בשכיבה, וכו'. הדוברת הבוגרת כבר לא מסתערת, הליכתה קצבית אך ניכר שעדיין יש במותניה כוח ללכת.

וּכְשֶׁנֶעֶלְמָה חֲתוּלָתִי אִמַּצְתִּי כַּלְבָּה

וְכָל כָּךְ הִתְרַגַּלְתִּי לִנְבִיחוֹתֶיהָ, לְמַבָּטָהּ

עַד שֶׁנִּדְמְתָה כְבַת דְּמוּתִי

לַמָּה אַתְּ לֹא צוֹחֶקֶת, שְׁאַלְתִּיהָ מֵעֵת לְעֵת

וְחִיּוּכָהּ מִתַּחַת לַשָּׂפָם עָנָה

הכלבה מחליפה את החתולה. שוב נוצר קשר אינטימי ואוהב והיא מהווה עבור הדוברת דמות להזדהות  (עד שנדמתה כבת דמותי).

 החתולה היא מטפורה לילדים שבגרו, ועזבו את הקן ואולי בן זוג שעזב. כעת נבחר בן זוג יציב יותר. (גם זה לא לעד).

יש קשר בין אישיות המשוררת לשירתה, אך מעניין מי משנה את מי? האם אין אנו גם מושפעים ממה שאנו כותבים, האם שירה אינה לקחי חיינו, מסע חיינו? האם כשאנו כותבים איננו מתבשלים ומתבגרים בזכותה?  לעתים היא תחליף ל"טיפול" פסיכולוגי, המעצב את אישיותנו:

וְכָל כָּךְ הִתְרַגַּלְתִּי לִנְבִיחוֹתֶיהָ, לְמַבָּטָהּ

עַד שֶׁנִּדְמְתָה כְבַת דְּמוּתִי

אבל  בת דמותה כבר  לא צוחקת החיים כבר לא משאירים בדוברת צחוק אלא חיוך מתחת לשפם. חלה שחיקה בחיוניות שלה.

כְּשֶׁאָפְסוּ כֹּחוֹתֶיהָ לַעֲלוֹת בַּמַּדְרֵגוֹת

כִּי כְּרֵסָהּ תָּפְחָה מֵחֹלִי וַאֲפִלּוּ מַעֲדַנֵּי בָּשָׂר

סֵרְבָה לִטְעֹם

לָקַחְנוּ אוֹתָהּ אֶל רוֹפֵא הַחַיּוֹת

לָהַרְדָּמָה הַסּוֹפִית

החתולה נעלמה באופן פתאומי: ממצב של מלוא המשמעות והתוכן, של מלאות ההמתנה להמלטה של גורים נוצר מצב של ריק מוחלט, של אַיִן.

אצל הכלבה חל תהליך איטי של הזדקנות וחולי, גסיסה הדרגתית מתמשכת, דעיכה איטית, וכיבוי אורות מדורג:

הִשְׁכַּבְנוּ אוֹתָהּ עַל הָרִצְפָּה, נָשַׁקְנוּ לָהּ לְפִי הַתּוֹר בַּמֶּצַח

וְאַחֲרֵי הַזְּרִיקָה בְּטֶרֶם נֶעֶצְמוּ עַפְעַפֶּיהָ

הִסְפַּקְנוּ לִקְלֹט בְּאִישׁוֹנֶיהָ אֶת הַנִּצְנוּץ הָאַחֲרוֹן

כְּמִין יְדִיעָה

הדרמה הפעם שקטה, ממושכת, איטית, ומלאת עצב וחמלה שבאים ממקום אחר לגמרי. לא מן המקום הקופצני של הנעורים, אשר גורמים להתנפלות מצד אחד אך גם להעלמות פתאומית מאידך.

יש קשר בין אישיות המשוררת לשירתה, אך מעניין מי משנה את מי? האם אין אנו גם מושפעים ממה שאנו כותבים, האם שירה אינה לקחי חיינו, מסע חיינו? האם כשאנו כותבים איננו מתבשלים ומתבגרים בזכותה?  לעתים היא תחליף ל"טיפול" פסיכולוגי, המעצב את אישיותנו:

וְכָל כָּךְ הִתְרַגַּלְתִּי לִנְבִיחוֹתֶיהָ, לְמַבָּטָהּ

עַד שֶׁנִּדְמְתָה כְבַת דְּמוּתִי

לא ברור מה מכאיב יותר: העלמות ללא התראה של חתולה במלוא פוריותה והשתתפותה בשיא החיים, או הסיום האיטי והממושך של ההתבגרות וההזדקנות. ובכל זאת הפרידה בגיל הנכון אחרי "מיצוי" החיים היא טבעית, נורמלית. והיא משאירה אחריה תובנה "ידיעה", מה שהפרידה מהחתולה לא עשתה.

אבל כאן וגם כאן רואים  את סופם של החיים האלה, שהיו מלאים בתכנים כל כך משמעותיים מגיעים  אל סופם ומתרוקנים.

וְרוֹפֵא הַחַיּוֹת שָׁאַל- מַה לַּעֲשׂוֹת עִם הַגּוּפָה

וְאָמַרְנוּ, עֲשֵׂה כִּרְצוֹנְךָ

וְאָסַרְתִּי עַל עַצְמִי לְדַמְיֵן אֶת אַחֲרִיתָהּ

הדוברת מסרבת לעסוק במה שמעבר. מעבר לחיי הנוכחיים, או מעבר למה שהיא רואה בעיניים. היא לא רוצה לדמיין מה קרה לחתולה האהובה או אם הכלבה שלה נקברה או הושלכה אל הפח.

אלא שמידי פעם מתקיים רמז אל העולם שמעבר בדמות כשכוש הזנב המדומיין של הכלבה המתה. כאילו נהפכה לרוח רפאים:

לִפְעָמִים כְּשֶׁאֲנִי עוֹבֶרֶת בַּגַּן הַצִּבּוּרִי

רוּחָהּ מְרַחְרַחַת בְּעִקְבוֹתַי

וּזְנָבָהּ הָעַרְטִילָאִי מְכַשְׁכֵּש לִי שָׁלוֹם

לאחר החוויות האלה,  השיר נשאר רק כזכרון של החוויה, וכבר איננו החוויה עצמה, מלאת התוכן והריגוש. והדוברת מוצאת את עצמה משתקפת במראה אחרת, מול הזִקנה:

כְּמוֹ אֶמֶשׁ בְּבֵית הָאָבוֹת אֵצֶל חָנָה

(חֲבֵרַת יַלְדוּת שֶׁל אִמִּי ז"ל) הַנּוֹשֶׁקֶת לַתִּשְׁעִים

רַגְלֶיהָ כְּבָר אֵינָן נוֹשְׂאוֹת אוֹתָהּ מֵעֵבֶר לַקִּירוֹת

וְאָזְנֶיהָ אֵינָן מְבִיאוֹת לְתוֹכָהּ אֶת הַקּוֹלוֹת

פֹּה וָשָׁם הִיא אוֹמֶרֶת- נִמְאָס לִי לִחְיוֹת

וַאֲנִי מְעוֹדֶדֶת אוֹתָהּ לְהוֹסִיף וְלִהְיוֹת

מְמָאֶנֶת לִרְאוֹת אֶת הָעוֹלָם רֵיק

מִשְּׂרִידֵי הוֹרִים

ההתבוננות על מחזור של החיים והמוות מורחב גם לבני אדם: במקרה הטוב, גם חיים אלה נועדו לדעיכה איטית מתקדמת, כמו של הכלבה. הזקנה הולכת ומצטמצמת, טוענת שנמאס לה לחיות אבל  אותה אין מרדימים בזריקה כדי לקצר את הסבל כפי שנעשה לכלבה.

ואז הדוברת חוזרת אל השיר:

הַשִּׁיר כְּבָר לֹא מְזַנֵּק עָלַי

צָמֵא לְמִשְׂחָקִים

לעומת התאורים הקודמים של השיר, הוא מופיע כאן בהקבלה מלאה של הזקנה שהדוברת פגשה בבית האבות. הפעם היא מתארת שינוי שחל בשיר עצמו:

אַט אַט כְּנִתְמַךְ בְּמַקֵּל הוּא קָרֵב וּמִתְרַחֵק

מְכַוֵּץ אֶת עֵינָיו מְחַפֵּשׂ בְּעֵינַי לַשָּׁוְא

אֶת אַהֲבַת נְעוּרָיו

השיר המוחצן, המונפש, חסר כוחות לגמרי ומדשדש  כמו הזקנה, וכמו מי שעוד מעט יסיים את חייו, גם הוא עוסק בגעגועים ובנוסטלגיה אל מה שהיה ולא יהיה יותר, אל אהבת נעוריו.

השירה היא נושא מרכזי בשיר . שורת מטפורות מתארות את גלגוליה של  שירתה משירה צעירה נמרצת, לזקנה וגוועת. למעשה היא מבכה את שירתה בייחוד בשורות הסיום.

השיר מתאר אופן הופעתה של השירה בחייה, את האופן בו הייתה מתנפלת, מטפלת ביוצרת (השירה היא היוזמת האקטיבית) ואחר כך "מטופלת" על ידה (השירה הופכת לפסיבית, מופעלת ולא מפעילה. הַשִּׁיר כְּבָר לֹא כּוֹפֶה עַצְמוֹ עָלַי). זה מתחיל ברמז ברור לשיר/חתול צעיר מתנפל נלהב ואולי גם פזיז בראשית הדרך (לצד נחשול מים שתחילה דרוש שובר הגלים כדי לטפל בעוצמתו, או כדי להרגיע את פרץ היצירה הראשוני, אחר כך דעי יהיה בהליכה מתונה כדי "לאלפו"), אחר כך השיר הוא כחתול זקן סבלני, אך משמר תכונה בסיסית של חיית ציד – הוא אורב (בשקט).

ניתן גם למצוא בהתפתחות שירתה מאמץ ל"אילוף" וביות (או תירבות) אך לתכונות היסוד של בעלי החיים הביתיים יש השפעה על התוצאה, על גורל השירה שלה.  האם עזיבתה של חתולת הבית מתארת משבר יצירה?

ואז נכנסת לתמונה שירת הכלבה המלווה אותה במשך כל חייה, שירה שאינה נלהבת, מחיכת לא צוחקת. לַמָּה אַתְּ לֹא צוֹחֶקֶת, שְׁאַלְתִּיהָ מֵעֵת לְעֵת/וְחִיּוּכָהּ מִתַּחַת לַשָּׂפָם עָנָה

עד שהשירה  גוססת ומתה.

גם בתיאור הזקנה בת ה90 אנחנו רואים מצד אחד:

הַשִּׁיר כְּבָר לֹא כּוֹפֶה עַצְמוֹ עָלַי / (בְּחֶדְרִי אוֹ בְּחֶדֶר אַחֵר / לִצְעָדָיו אֶתְגַּעְגֵּעַ)

ומצד שני הדימוי הוא ל:

כְּמוֹ אֶמֶשׁ בְּבֵית הָאָבוֹת אֵצֶל חָנָה

….

רַגְלֶיהָ כְּבָר אֵינָן נוֹשְׂאוֹת אוֹתָהּ מֵעֵבֶר לַקִּירוֹת / וְאָזְנֶיהָ אֵינָן מְבִיאוֹת לְתוֹכָהּ אֶת הַקּוֹלוֹת

פֹּה וָשָׁם הִיא אוֹמֶרֶת- נִמְאָס לִי לִחְיוֹת / וַאֲנִי מְעוֹדֶדֶת אוֹתָהּ לְהוֹסִיף וְלִהְיוֹת

שוב יחסי הגומלין שהתהפכו: השירה הפכה פסיבית ועייפה – והדוברת עוד מבקשת לעוררה, היא היוזמת בניסיון  להחיות את השכיב מרע.