יוסף עוזר –

פב

אֵינֶנִּי שָׁר בַּגְדָּדִית, בַּגְדָּד מֵתָה.

כִּי סְנֶה לֹא יִדְלֹק לְמִי שֶׁרוּחוֹ רוּחַ עֶבֶד.

כִּי שִׁירַי לֹא בְּטַעַם רַחַת לוּקוּם

אֵינָם מִתְגַּעְגְּעִים לַפְּרָת,

אֲנִי נוֹלַדְתִּי תַּחַת זוֹ הַשֶּׁמֶשׁ

בֵּין חָרְבוֹת מְגִדּוֹ לָחֳרָבוֹת תַּעְנָךְ

זָרַעְתִּי אֲדָמָה בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל, חָרַשְׁתִּי וְקָצַרְתִּי

אֵינֶנִּי מְטַבֵּל אֶת שִׁירַי בְּרֵיחַ קִנָּמוֹן

אֲנִי לַסְּפָרִים וְלֹא לְאוֹצְרוֹת הַסִּיר וְהַכִּירַיִם.

אֲנִי מְלַמֵּד שֶׁעוּגִיּוֹת מוֹלִיכוֹת שׁוֹלָל

וְהַיּוֹם יֵשׁ לָהֶם צְלִיל שֶׁל רוֹגְלָה.

לִשְׂפָתִי הָעִבְרִית יְהוּדִית אוֹתָן אוֹתִיּוֹת

בָּהֶן שָׁרָה דְּבוֹרָה בִּפְרוֹע פְּרָעוֹת

וְדָּוִד בָּרַח לַמִּדְבָּר לִכְתֹּב שִׁירִים

אֲנִי רוֹצֶה מַנְהִיג נוֹקֵב בִּשְׁמוֹת כְּלֵי נְגִינָה,

שֶׁיַּלְדִּי יִנְהַג בַּמִּלִּים כִּבְמֵאִיץ חֶלְקִיקִים יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא כָּבוֹד.

נְבִיאִים בַּתנ"ך שֶׁלִּי הִכִּירוּ אֶת חַיֵּי הַשִּׁקְמִים וְאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה

כִּי אֲנִי מַגִּיהַּ אֶת חַיַּי וְחַיֵּי יְלָדַי לָסוּר לִרְאוֹת.

הַגֶּפֶן אוֹמֶרֶת לִי: רָחַצְתִּי אֶת שִׁירֶיךָ, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם.

כִּי תַּבְנִית מוֹלַדְתִּי בְּחֶבֶל תַּעְנָךְ עַל מֵי מְגִדּוֹ

בּוֹאֲכָה יְרוּשָׁלַיִם. זָרָה לִי הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב

וּבְנֵי בְּרַק, אַי, בְּנֵי בְּרַק.

הָעֵשֶׂב לִבּוֹ אֵלַי,

בְּקוֹנְכִיּוֹתַי נִגּוּן הַמַּמְטֵרוֹת בַּלַּיְלָה כִּמְטַחֲוֵי גִּבְעַת הַמּוֹרֶה.

אֵינֶנִּי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית, קְלָלוֹת אֵינָן לְרוּחִי.

בתנ"ך שֶׁלִּי עֲדַיִן קַיֶּמֶת

דַּעַת אֱ-לֹ-הִ-י-ם

 שיר פ"ב הוא חלק ממחזור שירים שקוּבץ בספר "עמק יזרעאל ירושלים", הוצאת

אפיק, 2013 (בעריכת פרופ' דן מירון)

הדובר בשיר משלב בין מוצאו המזרחי ( בגדד) המסמל עבורו עבר מת, לבין מציאות ההווה בישראל, שבה העבר חי עבור  הדובר בדמות התנ"ך, והמקומות שבהם הוא מבקר ומטייל מצפון לדרום מזרח: חבל תענך, גבעת המורה, עמק יזרעאל ועד ירושלים.

לכאורה ניתן לחשוב כי השיר עוסק בחיפוש זהות של הדובר, אך למעשה הוא מגיע בהצהרה מפורשת ומדויקת של השלמה/שלמות, כמי שחש אחיזה שורשית חזקה בקרקע: אני ישראלי ושורשי עברי נטועים בתנ"ך.

הישראליות של הדובר מורכבת מניגודים הבאים לידי ביטוי בעיקר בשיר פ"ב. הוא מתאר את רקעו המזרחי  – לא מתוך תחושת אפליה מצד הממסד האשכנזי, כפי שניתן למצוא אצל חלק ניכר מן המשוררים יוצאי המזרח, אלא ממקום של כוח, גאווה, והשלמה/שלמות. תוך שהוא מנתק עצמו  מבחירה, מרקע זה, כאשר הוא מצהיר בקול צלול וברור:

אֵינֶנִּי שָׁר בַּגְדָּדִית, בַּגְדָּד מֵתָה.

בהצהרה הזאת יש מן הרוח של הציונים הראשונים שעלו בראשית המאה הקודמת, אשר החליטו למחוק את העבר הגלותי שממנו באו, אלה שהצהירו: "עברי – דבר עברית!" כך גם הדובר בשיר הזה מצהיר שאינו מדבר בגדדית,  כי בגדד מתה. ברי כי בגדד לא מתה בפועל, אך עבורו, כיהודי וישראלי – היא מתה. או מחוקה. היא שייכת לעבר ללא הד והשפעה בהווה.

השיר שלפנינו הוא שיר הלל והצהרת אמונים ואהבה לישראל, ובעיקר לערכיה היהודיים ולהיסטוריה שלה – הרחוקה והקרובה כאחד, ולשפה העברית שבה הוא כותב. הזהות היהודית-ישראלית נושאת אופי גאה, נטול חרפת-גלותיות, שמשמעה היה גם עבדות, חיי מיעוט נחות (ולעתים מדוכא) תחת שליט זר וחברת הרוב הדומיננטי (המוסלמי במקרה דנן, והנוצרי במקרה של יהדות אשכנז), ומתוך כך הוא מרמז שוב ושוב על תקופת העבדות והדיכוי במצרים:

כִּי סְנֶה לֹא יִדְלֹק לְמִי שֶׁרוּחוֹ רוּחַ עֶבֶד.

באמירה בוטה שאיננה משתמעת לשתי פנים, מסביר הדובר את הסיבה מדוע בגדד מתה עבורו: בגדד היא סיר הבשר, שלוותה את הגלות/עבדות בדומה למה שאנחנו זוכרים מסיפור יציאת מצרים. מסיבות אלה אין הדובר מתגעגע לא לטעמי המאכלים בעירק ולא לנופיה. אולם לצד ההתנתקות ממסורת אבות זו, הדובר אינו חש צורך להסתיר  את זהותו המזרחית, העיראקית, ועל אף התנתקותו ממנה יש בעצם ההצהרה גאווה על מי שהוא, באותה הנשימה שבה הוא מצהיר בגאווה גדולה יותר:

אֲנִי נוֹלַדְתִּי תַּחַת זוֹ הַשֶּׁמֶשׁ

בֵּין חָרְבוֹת מְגִדּוֹ לָחֳרָבוֹת תַּעְנָךְ

אם בפועל הדובר נולד בעיראק, הרי יש בהצהרה זו משום בחירה אידיאולוגית בלידה מחדש כאן, בדומה לבני העליות הראשונות לארץ ישראל, שבחרו מתוך אידאולוגיה להתנתק מדרך החיים הישנה, ולעבוד את האדמה, כמוהם גם הדובר הנו כמי שזרע את אדמת עמק יזרעאל  וחרש וקצר בה.

 ואז מגיע מפנה:

אֲנִי לַסְּפָרִים וְלֹא לְאוֹצְרוֹת הַסִּיר וְהַכִּירַיִם.

כמו בסיפורים על בני העליות הראשונות, האידאליסטים שחרשו את האדמה ביום וקראו ספרים בלילה על הגורן, כך הדובר מתעניין בספרים. אך גם ניתן למצוא בדברים אלה בקורת סמויה: בניגוד לעולים אחרים (מבגדד, אך במשתמע גם מארצות אחרות) הוא איננו מוצא עניין בתרבות עממית והחומרית המיובאת מהגלות, בדמות "אוצרות הסיר" (תזכורת שנייה לסיר הבשר המצרי), בישולים  ועוגיות  מענגות. וכן ניתן למצוא רמז לביקורת על הבגידה בעולם הספרים והעדפת "תרבות" המחשבים השטחית, כל אלה יש בהם כדי להוליך שולל (ניכרת כאן רמיזה טכנולוגית המוכרת לאנשי המחשב מבין הקוראים: עוגיות להורדת תוכנות נחשקות, אוצרות בתוכן "רוגלות" = מרגלים, וירוסים אשר עלולים להרוס לא רק את המחשב עצמו ותכניו אלא גם  – מטפורית  – את עולם התוכן הממשי). ולבסוף ניתן גם למצוא כאן התרסה, או הד לויכוח עם זרם משוררים (בעיקר מארצות צפון אפריקה) המתרפקים על עברם ואינם קוראים עליו תגר.

 ועכשיו מגיע הדובר אל עיקר השיר:

לִשְׂפָתִי הָעִבְרִית יְהוּדִית אוֹתָן אוֹתִיּוֹת

בָּהֶן שָׁרָה דְּבוֹרָה בִּפְרוֹע פְּרָעוֹת

וְדָּוִד בָּרַח לַמִּדְבָּר לִכְתֹּב שִׁירִים

 הדובר מזהה את יהדותו עם השימוש בשפה העברית – ומשייך אותה לשימוש העתיק התנ"כי של האותיות בהן השתמשה דבורה והשתמש  דוד המלך – בבורחו למדבר. וכך בעוד בגדד הנוכריה ושפתה מתה, דבורה הנביאה ודוד המלך חיים. בתוך כך עובר הדובר לאיכויות של המנהיגות שהיה רוצה לראות כאן:  "אֲנִי רוֹצֶה מַנְהִיג נוֹקֵב בִּשְׁמוֹת כְּלֵי נְגִינָה", ברומזו כי בעבר היו לעם ישראל  מנהיגים גדולים עם שאר רוח:  מלך שכתב שירים, וניגן בכלי נגינה. ונביאים שהכירו את הטבע. והוא מאחל לעצמו:

שֶׁיַּלְדִּי יִנְהַג בַּמִּלִּים כִּבְמֵאִיץ חֶלְקִיקִים יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא כָּבוֹד.

לא במאיץ החלקיקים טמון האלוהים, אלא במלים העבריות.

הדובר מצביע על כך שהוא מנקה את חייו וחיי ילדיו, מנכש אותם מן השיירים הלא רלוונטים שאולי דבקו בהם, "מגיה" את מה שכתבו על מנת להגיע אל הניקיון וההבנה האלה.

נראה שבמשפט זה  ובמשפט הבא אחריו (נְבִיאִים בַּתנ"ך שֶׁלִּי הִכִּירוּ אֶת חַיֵּי הַשִּׁקְמִים וְאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה) רומז הדובר על רצונו לחנך את הדור הבא ברוח המקרא והנביאים, כשהוא מרמז לדברי הנביא ישעיהו : וְגָר זְאֵב עִם־כֶּבֶשׂ ונָמֵר עִם־גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּֽם (ישעיהו יא"), הוא הנביא שראה "את אדוני יושב על כסא רם ונישא" (ישעיהו  ו).

השיר מקבל תפנית נוספת, כאשר הדובר מבקר את הנעשה בישראל:

כִּי תַּבְנִית מוֹלַדְתִּי בְּחֶבֶל תַּעְנָךְ עַל מֵי מְגִדּוֹ

בּוֹאֲכָה יְרוּשָׁלַיִם. זָרָה לִי הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב

וּבְנֵי בְּרַק, אַי, בְּנֵי בְּרַק.

תל אביב, זרה לו. היא גולה בעיניו ואיננה כלולה בארץ העתיקה ובעלת הערכים ההסטורים היצוקים.

ובני ברק, האי החרדי במרכז הארץ מצליחה להוציא ממנו רק "אי" כואב, שמקופלת בה בקורתו עליה ועל הכיוון שהיא הולכת אליו.  די בהתבטאות זא עבור הקורא, כדי להבין מה רב  המרחק בין הנביאה דבורה ודוד המלך, והחיבור לאדמה ולזריעה ולקציר, לבין חיי היהודים בבני ברק.

הדובר מסיים את דבריו בשיר:

אֵינֶנִּי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית, קְלָלוֹת אֵינָן לְרוּחִי.

בתנ"ך שֶׁלִּי עֲדַיִן קַיֶּמֶת

דַּעַת אֱ-לֹ-הִ-י-ם

כאן מגיע הבקורת לשיאה. בגדדית אין הוא דובר, ותל אביב זרה לו, אבל הגרועה מביניהן היא האשדודית . זאת לשון הלעז, המערבת בתוכה ז'רגון משפות זרות. (האם מרמז המשורר כאן לספר השירים : "שירים באשדודית"? מאת סמי שלום שטרית, אשר ניהל מאבק ל"החזרת עטרה ליושנה", צידד בפנתרים השחורים, וקָבַל על קיפוח יוצאי עדות המזרח?)

היום אשדוד מזוהה דווקא עם העלייה הרוסית. וזו כמו הצפון אפריקנית אינה שמה את עברה מאחור, אלא אף רואה את התרבות הישראלית כנחותה. אשדודית היום היא גם רוסית. במובן זה אולי אין הבדל בין מרוקנים לרוסים. אלה ואלה אינם מסתפקים בישראליות, מתרפקים על עברם ואינם "מאושרים.

זוהי ביקורת על כל מי שאינו משיל את עברו הגלותי ומקבל עליו כלאומיותו ותרבותו את הארץ ישראליות והתנך עם יסוד של אמונה באלהים – זהו בעיניו הבסיס לישראליות טהורה, אוטנטית. ואולי ניתן גם למצוא ביקורת על מי שמטיל ספק בשורשינו הקדומים, בקיום עם יהודי, נוסח "העבר הכוזרי" של פר' שלמה זנד.

 בכל מקרה ברורה טענתו של הדובר בשיר כי החזרת העטרה ליושנה היא דעת  א-ל-ה-י-ם כפי שמופיעה בתנ"ך עם כל הערכים היהודים הישראליים העתיקים, הגאים, מלאי העוצמה וספוגי התרבות של שירה וכלי מנגינה, ושל החיבור לאדמה ולעצים הגדלים כאן.