גבריאלה אלישע

 הכתיבה עוקפת את השתיקות

סברינה דה-ריטה, שתיקות, הוצאת אחוזה-חיפה, 2013, 70 עמ'.

*

שלושה שערים בספר 'שתיקות' מאת סברינה דה-ריטה. השער הראשון הוא שער העֵדוּת ובו הלכה הדוברת-המשוררת לאיבוד. 'לֹא רָצִיתִי לְאַבֵּד אֶת הַשְּׁפִיּוּת / אַךְ הַפֵיוֹת הַיָּפוֹת / הַיָּ-פוֹת / פִּתּוּ אוֹתִי פִּתְאוֹם' (עמ' 7). לא ברור מי הן הפיות היפות וכיצד פיתו אותה, אך שלא כאודיסאוס שהיה מודע לסכנה והתחכם לסירנות, הדוברת בשיר לא עמדה על המשמר והן לקחו אותה אל מחוץ לחברה, אל עולם של סבל ותרופות ושל מחיקת הפָּנים והזהות.

    בשיר 'חלוק לבן' האחות – 'יֵשׁ לָהּ מַדִּים לְבָנִים' – נותנת לה לבלוע כדור: 'הִיא אוֹמֶרֶת שֶׁהִיא רוֹצָה לַעֲזֹר / לַעֲזֹר! / לִתְפֹּר חֲלִיפָה עִם כַּפְתּוֹרִים וּפַסִּים / כְּדֵי לִצְעֹד עִם כֻּלָּם / טִי דִּי דִּי דָּם! / דָּם דָּם דָּם' (עמ' 17). לעומת המדים הלבנים של האחות, יש המדים של החולים. 'חֲלִיפָה עִם כַּפְתּוֹרִים וּפַסִּים' מעלה אסוציאציה של מדי אסירים במחנות ריכוז ושל אסירים צועדים בסך. החולים, כמוהם כאסירים, איבדו את חירותם ואת כבודם כבני אדם חופשיים, והם מובסים ומצייתים ציות עיוור לכוחות גדולים שאינם יכולים להתנגד להם. כך בשיר 'מבטיחה':

מַבְטִיחָה לְצַיֵּת

לְהִכָּנַע

לִהְיוֹת מוּטַחַת

לִהְיוֹת צַלַּחַת

לְהִשָּׁבֵר

לְוַתֵּר

עַל זְכוּת

כִּי אֲנִי לֹא יוֹתֵר

מֵאֲשֶׁר

עָלֶה

(עמ' 20)

שירים רבים מדברים על אלימות. השיר 'אחת מכל ארבע' (עמ' 8) מדבר על אונס – סטטיסטיקה מצמררת בפני עצמה; השיר 'זוכרת' (עמ' 10) מעלה זיכרון טראומטי מגיל ארבע עשרה; השיר 'שייכת' מדבר דווקא על אי-שייכות ונתק מהעצמי: 'הִיא לֹא שַׁיֶּכֶת לְעַצְמָהּ / אֶלָּא רַק / לְאֶגְרוֹפִים / עֲצוּמִים / שֶׁעָצְמוּ לָהּ אֶת הָעֵינַיִם' (עמ' 12); והשיר 'ריפוי באלימות': 'לְהִתְרָאוֹת יַלְדָּה / הָיָה נָעִים לְהַכִּיר / הָיָה נָעִים לַקִּיר / שֶׁנֶּגְדּוֹ הוּטַחְתְּ' (עמ' 28) ועוד. בנוסף לזה יש יחסי אם-בת בלתי תקינים, בהם האם לא תפקדה כאם: 'הָיִית אֲמוּרָה לִהְיוֹת אִמִּי / כִּי כָּכָה כָּתוּב בִּתְעוּדַת הַלֵּדָה / אַךְ מַשֶּׁהוּ קָרָה / וְחָזַרְתְּ בָּךְ / מֵאִמִּיּוּתֵךְ' (עמ' 15). במצב דברים זה של ילדות רמוסה, העדר אם ואלימות מסוגים שונים – לא ייפלא אפוא שהכול הפך לפצע: הבית שאמור להגן, הנוף שיכול לעורר השראה במקרים אחרים והשקט שיכול להציע מנוחה – הכול הכול הפך לפצע, עמוק, מורכב וקשה. 'הַבַּיִת פּוֹצֵעַ / הַתַּיִל פּוֹצֵעַ / הָהָר פּוֹצֵעַ / הַנּוֹף פּוֹצֵעַ / הַחֵשֶׁק פּוֹצֵעַ […] הַפֶּרַח פּוֹצֵעַ / הַשֶּׁקֶט פּוֹצֵעַ' (עמ' 16). כל ההוויה היא פצע.

    שער העדוּת מעיד על הפצע עדוּת שבכתב, והכתיבה במידה מסוימת היא תרופה, תרופה טבעית שמייצרת הנפש המעונה למען עצמה (בניגוד לכדור שנותנת האחות ההופכת את הנפשות המעונות לזומבים צועדים בסך). והנה השיר הפותח 'עדוּת':

אֲנִי כּוֹתֶבֶת כְּדֵי לְהָעִיד

כְּדֵי לְהַגִּיד

הִנְנִי פֹּה

בְּכָל זֹאת

וְיֵשׁ בְּזֶה מַשֶּׁהוּ מְרַפֵּא

בְּכָל הַחֹלִי הַזֶּה

לֹא הָאֱמֶת הִיא הַמְעַנְיֶנֶת אוֹתִי

אֶלָּא אֵיךְ אָבַדְתִּי בַּדֶּרֶךְ אֵלֶיהָ

          (עמ' 6)

אמירה פשוטה, ישירה, דיבורית, נטולת דימויים ומטפורות ונוגעת מאוד, הנאמרת מנקודת מבט של אדם המשקיף לאחור ומנסה להבין מה קרה ו'אֵיךְ אָבַדְתִּי בַּדֶּרֶךְ'.

*

השער השני הוא שער השִׁכְחָה ובו עשרה שירים הנוגעים בשואה. סברינה דה-ריטה היא דור שלישי לשואה וזהו עוד פרק של עדות והנצחה כדי לא לשכוח. אפילו נוף אירופי כפרי ותמים יכול להחביא בתוכו משהו מאותה זוועה.

אֲפִלּוּ בְּנוֹף שָׁלֵו

אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם בּוֹ גּוֹעוֹת הַפָּרוֹת

אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם בּוֹ נָחוֹת עֲרֵמוֹת קַשׁ צְהֻבּוֹת

אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם בּוֹ גַּגּוֹת אֲדֻמִּים

אֲפִלּוּ שָׁם

יֶשְׁנָהּ אֶפְשָׁרוּת שֶׁל שְׁבִיל

שֶׁיּוֹבִיל

לַמָּקוֹם הַהוּא

      (עמ' 40)

מעניין לציין שגם בשער הראשון יש אזכורים לשואה, כגון 'חֲלִיפָה עִם כַּפְתּוֹרִים וּפַסִּים' (עמ' 17) כאמור למעלה, וגם בשיר 'אנדרטה לילדוּת' יש דימוי שוֹאָתִי 'בַּלַּיְלָה / צוֹעֲדִים בְּרֹאשֵׁךְ חַיָּלִים / מְקִימִים מַחֲנֵה רִכּוּז בַּנֶּפֶשׁ' (עמ' 27).

*

השער השלישי הוא שער ההחלמה ובו המאמץ לשוב אל החיים החברתיים, הנורמליים, ולהשתלב בהם. זה תהליך של שיקום ולמידה-מחדש. כמו ציפור שהייתה כלואה זמן רב, וכששחררו אותה לחופשי – התעופה אל המרחבים איננה מובנת מאליה. היא איננה יודעת לעוף, איננה יודעת לאן, והיא זקוקה ליד מכוונת:

17 שָׁנָה הָיִיתִי

בִּכְלוּב

מְאֻלֶּפֶת

מְעֻלֶּפֶת

וְאָז פָּתְחוּ אֶת הַדֶּלֶת

וְאָמְרוּ לִי

לְכִי

אָז הָלַכְתִּי

לֹא יָדַעְתִּי לְאָן

יָשַׁבְתִּי בַּצַּד

חִכִּיתִי

שֶׁמִּישֶׁהוּ יַעֲבֹר

וְיַגִּיד לִי

לְאָן

(עמ' 58)

היא רושמת על פתקים מטלות לתזכורת 'לְהַתְחִיל לֶאֱכֹל / לָקַחַת תְּרוּפוֹת / לְהַחְלִיף בְּגָדִים / לָצֵאת מֵהַבַּיִת' (עמ' 52), ומנחה את עצמה 'צְרִיכָה לִלְמֹד מָתַי לִשְׁתֹּק / מָתַי מְסֻכָּן לְדַבֵּר' (עמ' 57). אינטימיות זוגית הולכת ונרקמת 'כְּמוֹ עוֹרֵב וּבַרְבּוּרָה / מְסוֹכְכִים זֶה עַל זוֹ / מְשׂוֹחֲחִים / בְּלִי לְפַחֵד / נוֹדְדִים יָד בְּיָד / עִם פֶּתֶק הַמִּשְׁאָלוֹת בַּלֵּב' (עמ' 53); ויש גם רצון וקושי להשתלב בחיי המעשה, קרי עבודה ופרנסה, כפי שמתואר בשיר 'להשתקם' (עמ' 64).

*

מוטיב השתיקה מופיע במקומות רבים בספר, והוא מלמד על נפש מדוכאת שקוֹלָהּ הושתק. זה מתקשר לאלימות שמופיעה לרוב בין דפי הספר. האלימות מטילה פחד וגורמת לאלם (אותו שורש):

לֹא יוֹדַעַת כְּלוּם

לַמְרוֹת שֶׁלָּמַדְתִּי הִיסְטוֹרְיָה, מוּסִיקָה, אָמָּנוּת

לֹא יוֹדַעַת כְּלוּם

יוֹדַעַת רַק פַּחַד

פַּחַד בַּפֶּה

פַּחַד בַּגָּרוֹן

פַּחַד בַּקְּרָבַיִם

[…]

פֹּה אָסוּר לַחֲלֹם

פֹּה אָסוּר לַחְשֹׁב

פֹּה מֻתָּר רַק

לִשְׁתֹּק תּוֹק תּוֹק

(עמ' 30)

הפחד הוא רגש פיזיולוגי והוא יושב בין השאר בפה ובגרון – אברי הגוף שאחראים גם על הדיבור, אבל הפחד חונק את הגרון וחוסם את הדיבור. 'פֹּה אָסוּר לַחֲלֹם'… לא ברור איפה זה 'פֹּה', אך ברור שזה מקום רע, אלים ומדכא.

*

השיר 'שתיקות' חותם את הספר והוא מעניק לספר את שמו. זהו שיר ארס-פואטי. הכתיבה עוקפת את השתיקה, ובכל זאת מאפשרת לזעקה להישמע. הזעקה מצִדָּהּ היא אוקסימורונית, כאילו אין מספיק כוח לצעוק; הכתיבה היא מעין תרגול לקראת החיים, ניסיון לצקת אותם לתוך מילים ולקרוא אותם כמו שקוראים ספר; גם החלום הוא מעין הכנה לעֵרוּת, אך לעתים הוא מוגבל והכתיבה היא יד ימינו; הכתיבה היא מרד וקריעת החוטים שמושכים בבובה, לקראת גילוי העצמי העצמאי, האוטונומי, השולט בגורלו; הכתיבה היא דרך להיות בהווה ולטעום טעמו של חופש; בכתיבה מותר מה שאסור במקומות אחרים (ראו למעלה 'פֹּה אָסוּר לַחֲלֹם / פֹּה אָסוּר לַחְשֹׁב'); הכתיבה מסייעת להשתחרר מהפחד ומהמחנק בגרון לקראת דיבור מאוזן, כמו שמדברים עם חברים, כשמרגישים ביטחון, ולא מרגישים מאוימים, ולכן אין צורך לצעוק, ואין צורך להיות מוכה אלם, רק לתקשר ולדבר בנינוחות. והנה השיר בשלמותו:

מִלּוֹתַי הֵן זְעָקָה

זְעָקָה שְׁקֵטָה

לִקְרַאת

חַיִּים

לִקְרַאת קְרִיאָה מְחֻדֶּשֶׁת

לִקְרַאת סְגִירַת דְּלָתוֹת, שֶׁבַּחֲלוֹם לֹא נִסְגָּרוֹת

לִקְרַאת קְרִיעַת חוּטִים, מֵהַבֻּבָּה

לִקְרַאת אַהֲבָה

לִקְרַאת אֱנוֹשִׁיּוּת כִּמְעַט מְבֻטֶּלֶת

שֶׁל הֱיוֹת כָּאן וְעַכְשָׁו, שֶׁל לִהְיוֹת מֻתָּר

כְּשֶׁאֶסְגֹּר אֶת הַסֵּפֶר, אָנִיחַ לוֹ, וּמְקַוָּה שֶׁהוּא יָנִיחַ לִי

כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶצְטָרֵךְ לָשׁוּב לִצְעָקָה שְׁקֵטָה

אֶלָּא פָּשׁוּט לְדַבֵּר

(עמ' 67)

*

סברינה דה-ריטה היא אמנית רב-תחומית הפועלת בתחום השירה, הציור והמוזיקה. גם בתחום המוזיקה היא רב-תחומית והיא לרוב כותבת את המילים, את הלחן, וגם מבצעת את השירים בזמרה ובנגינה. זהו סִפרהּ השישי.

קישורים:

סברינה דה-ריטה בלקסיקון הסופרים העברים בהווה

http://www.hebrew-writers.org/lacs-in.asp?catalogid=408

סברינה דה-ריטה ביוטיוב, מוזיקה

http://www.youtube.com/user/stelamax

סברינה דה-ריטה בפייסבוק

https://www.facebook.com/sabrina.derita.5