אהוד פדרמן – פרידה מאוחרת

יְשׁוּבִים בַּמִּרְפֶּסֶת הַגְּדוֹלָה

הַפּוֹנָה לִרְחוֹב הַחַשְׁמוֹנָאִים.

לִפְנֵי עֶשֶׂר שָׁנִים נֶעֱלְמָה הַשֶּׁמֶשׁ

מֵעֵבֶר לְרֶכֶס הַכַּרְמֶל, וּמֵאָז זוֹרַחַת

עֲמוּמָה מַשֶּׁהוּ בְּשׁוּלֶיהָ

אֲנִי בְּכִסֵּא נוֹחַ, אַתָּה בַּמִּתְקַפֵּל הַדָּהוּי

מִפִּתְחֵי הַגּוּפִיָּה מִדַּלְדֵל בְּשָׂרְךָ הַשּׁוֹתֵק

בְּכוֹחַ מִלִּים לֹא מַרְפֶּה מִמְּךָ

עֶשֶׂר שָׁנִים נִמְשֶׁכֶת פְּגִישָׁתֵנוּ הָאַחֲרוֹנָה

עֶשֶׂר שָׁנִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ אֶת עֲצָתְךָ

אֵיךְ כּוֹתְבִים שִׁיר פְּרֵדָה

וּפִתְאוֹם  אַתָּה אוֹמֵר,

הָחֵל מִיּוֹם רִאשׁוֹן הַקָּרוֹב

תִּצְטָרֵךְ לָרֶדֶת לַשּׁוּק לְבַדְּךָ, לִקְנוֹת פֵּרוֹת

לַהֲפֹךְ בָּעֲרֵמוֹת הַצִּבְעוֹנִיּוֹת

לְהִזָּהֵר מֵרְקוּבִים

מֵהוֹנָאַת הַשּׁוֹקְלִים חֶסֶר עַל הַמִּדָּה

אַל תִּתְפַּתֶּה לַחֲנֻּפַּת מִלָּה שֶׁאֵינָהּ בְּעִתָּהּ

פֶּן תַּחְמִיץ בְּפִיךָ הַשִּׁירָה

תִּקְהֶינָה אִמְרוֹתֶיהָ.

לֵךְ לְךָ בְּנִי, שַׁחְרְרֵנִי מֵעֻלְּךָ

לְנֶגֶד עֵינַי, אָבִי

מִתְפּוֹרֵר.

 

השיר פותח את מחזור שירי "עושים לך ת'מות", שהוא חלקו הראשון של ספר השירה החדש של אהוד פדרמן – "ויהי קול" שראה אור בהוצאת "פרדס", ב2013. מחזור השירים מתאר ברובו את שלבי תהליך הפרידה הממושך והכאוב של המשורר מאביו ומאמו (בהנחה לא מוכחת שאכן מדובר בדובר ראשי יחיד ובזוג הוריו), וראשיתו בשירי פרידה מאביו.

השיר פותח לכאורה בתיאור של עוד ביקור, שגרתי לכאורה, של הבן את אביו. מרכיבי השגרה ניכרים בתיאור הישיבה על המרפסת, בזריחות השמש ה"עמומות" במקצת, הנמשכות במשך אותה תקופה:

לִפְנֵי עֶשֶׂר שָׁנִים נֶעֱלְמָה הַשֶּׁמֶשׁ

מֵעֵבֶר לְרֶכֶס הַכַּרְמֶל, וּמֵאָז זוֹרַחַת

עֲמוּמָה מַשֶּׁהוּ בְּשׁוּלֶיהָ

לכאורה העלמות השמש לפני עשר שנים הייתה רק אירוע חיצוני המשתלב מאז בשגרת הפגישות. ארוע שנבע משינוי סביבתי, אולי זיהום אוויר, אולי נוף (אורבני?) שהשתנה והחל להסתיר את השמש בזריחתה. אך בסיום נלמד כי במקביל לשינוי הזה מי שמתעמעם הוא "שמש האב": "לְנֶגֶד עֵינַי, אָבִי מִתְפּוֹרֵר". והזריחה אינה אלא שקיעה – פרידה ארוכה.

השגרה מצויה אפילו בדיווח, הנמסר ביובש מסוים, לפיו מדובר בפגישה מתמשכת מזה עשר שנים (עֶשֶׂר שָׁנִים נִמְשֶׁכֶת פְּגִישָׁתֵנוּ הָאַחֲרוֹנָה), קרי אפשר להבין כי במשך כל התקופה הזו הבן חש שכל פגישה עם אביו היא האחרונה, אך המוות "בושש לבוא", עד שהעיכוב הזה הפך אף הוא לדבר שבשגרה. אולם אפשר גם להבין כי האב נפטר לפני עשר שנים, והבן מתקשה, או מסרב, להרפות ולהשתחרר ממנו, ומשום כך כבר עשר שנים נמשכת הפרידה מהאב המת.

גם השיחה בין האב לבן נשמעת במבט ראשון כשגרתית, מאחר שיש בה אותו מוטיב חוזר: מזה עשר שנים מבקש הבן עצה מאביו "אֵיךְ כּוֹתְבִים שִׁיר פְּרֵדָה". אך מהו שיר פרדה זה? האם אינו בעצם לב-ליבו של השיר שלפנינו, שהוא בעצמו שיר על פרידה מתמשכת, ואשר נכתב כחלק או כתוצאה מתהליך הפרידה (המתרחשת בפועל, אם האב חי, או בדמיונו של הדובר עשר שנים לאחר מות האב)? והרי לכאורה קשה לעלות על הדעת שבן יבקש מאביו החי עצה כיצד לכתוב שיר פרדה ממנו. ואם הוא מסוגל לבקשו – מה אנו למדים על יחסיהם ואישיותם? –  שהם מסוגלים לדבר בפתיחות וביושר זה בפני זה, ולהביט באומץ הישר ב"לובן עיניו" של המוות. אך עד שתמונת השיר מתבהרת יכול לקנן בקורא הספק – שמא בכלל מדובר בבקשת עצה לכתיבת שיר פרידה ממישהו אחר? ואולי הבן מבקש סיוע בכתיבת שיר פרידה "גנרי", "אב טיפוס" של שיר פרידה, מאב הבקי באמנות השיר? יתר על כן, עצם הבקשה הפכה לחלק מריטואל – אמיתי או מדומיין –  קבוע ושגרתי, מכיוון שהוא ממשיך ומבקש אותה בקשה מזה עשר שנים, והבקשה אינה נענית אף פעם. עד כה.

האומנם מדובר בשגרה? בשיר מתקיים דיסוננס  בין תחושת השגרה לבין תחושה (או איום) של סיום קרב ומוות המרחף כל העת באוויר. ואכן לתוך התיאור השליו חודרים ביטויים, העולים בעיקר בדברי האב (או "מיוחסים" לו עשר שנים לאחר מותו), המפרים את השגרה, ורומזים שהפעם זו אכן הפגישה האחרונה, או לפחות שמתרחש שינוי ביחסיהם, ומה שהיה לא יתקיים עוד. או שחל שלב נוסף בהידרדרות האב. כך: "וּפִתְאוֹם אַתָּה אוֹמֵר, הָחֵל מִיּוֹם רִאשׁוֹן הַקָּרוֹב תִּצְטָרֵךְ לָרֶדֶת לַשּׁוּק לְבַדְּךָ". והשיר מסיים בתובנה בדבר תוצאת התהליך המתמשך של הפרידה, או הבשלתה וסיומה: "לְנֶגֶד עֵינַי, אָבִי מִתְפּוֹרֵר".

התגלית לה זוכה הבן, אחרי עשר שנים, היא הפתעה עבורו: האב נענה, לפתע פתאום, לבקשתו של הבן ו"מייעץ" לו בכתיבת שיר פרידה ביניהם, וכך ניתן למצוא את דבריו כשיר בתוך שיר, המתחיל במילים: "הָחֵל מִיּוֹם רִאשׁוֹן" ומסיים ב"לֵךְ לְךָ בְּנִי, שַׁחְרְרֵנִי מֵעֻלְּךָ". אך מעבר לעצם העצה כיצד לכתוב שיר פרידה, השיר הפנימי הוא עצמו דברי עצה לבן כיצד עליו לנהוג מעתה והלאה לבדו, משום שמעתה אביו משחררו ולא יהיה מסייע בידו במלאכת השוק, מחד, ובכתיבת שירה, מאידך. מעתה על הבן ללכת לדרכו העצמאית, גם משום הוא בוגר דיו. וכך הפסוק מזכיר את המשפט שנוהג אב לומר בעת הכנסתו של בר-המצווה לעול מצוות: "ברוך שפטרני מעונשו של זה".

במובן זה יש להבין את הצווי של האב, המשחרר את בנו, בעיני רוחו של האחרון: אין מדובר באמת בשילוחו הפיסי מעליו, אלא בשילוחו המטפורי, לאחר שדמות האב הלכה והתפוררה לאיטה במשך השנים, ושוב אין "בכוחו" (אם עודו חי) לסייע לבנו, או שבגיע הרגע בו אין הבן נזקק לו (אם אכן האב מת לפני עשר שנים).

אמנם ניתן להבין את דברי האב גם כבקשת פרידה זמנית, כמי שעייף מן הביקור, ומבקש מבנו לשחררו מעולו. והנה, הדעת  נותנת, לכאורה, שהאב החולה/הגוסס הוא העול על צוואר הבן. אך ההמשך מרמז שהבן הוא שנסמך על חוכמת אביו ובעצתו, דבר המתבהר בשירים נוספים, בהם אנו למדים על הקשר הרגשי של הבן, הוא שאינו מרפה והיה רוצה שהפרידה (הזמנית, וודאי הסופית) תוסיף ותתאחר.

יותר מכך, יש בביטוי "לך לך" גם הד לצווי האלוהי לאברהם. ולכן עיקר משמעותו היא כפרידה סופית. אך אין זה דמיון מקרי לסיפור המקראי: בשני שירים נוספים בסדרה עולה, כי שמו של האב הוא אברם, כשם אבי האומה (בטרם שינה אלוהיו את שמו לאברהם), שנצטווה להיפרד פרידה מוחלטת ממולדתו ומבית אביו וללכת אל הארץ המובטחת, ואילו כאן בנו הוא המצווה בידי אביו להיפרד ממנו. ואף שהניסוח מצביע על נקיטת יוזמה של האב כלפי בנו, יש בה משום השלמה וקבלת הדין, כי "כך ראוי לעשות", ו"הגיעה השעה". הדבר מעלה לזיכרון גם את השלמתו של אברהם עם הצו האלוהי להקריב את בנו, לעומת התמקחותו עם אלוהים בניסיון להציל את  סדום מחורבן. גם שירים נוספים בסדרה, מצביעים על אישיותו (המרשימה) של האב, המשלים עם המוות הקרב.  בשיר הבא "סיאנס", אישיותו זו שבה ומאירה את הקורא במלוא ייחודה:

וּבַפִּנָּה עוֹמֵד אַבְרָם אָבִיךָ

שֶׁיָּדַע שֶׁהִגִּיעָה שְׁעָתוֹ

וּבְלִי לְהִתְמַקֵּחַ

פִּנָּה אֶת הַשֻּׁלְחָן

רָחַץ  כֵּלִים

שָׁכַב לִישֹׁן                                                                  וְלֹא קָם.

מאידך גיסא שיר אחר במחזור – "סיכום מחלה" (בהנחה שנכתב על אותה דמות אב) מצביע על מאבקו העז והממושך של האב במחלתו, ולהסביר כיצד יכל למוות במשך עשר שנים, עד שלבסוף נכנע:

מֵעוֹלָם לֹא נָקַבְתָּ בִּשְׁמָהּ

קִוִּיתָ שֶׁתֵּעָלֵב וְתִסְתַּלֵּק

הֶאֱמַנְתָּ בַּפִּיטֶר-פֵּנִיּוּת שֶׁלְּךָ

שֶׁהִתְעַלְּמוּת תַּשְׁאִירְךָ

בְּאֶרֶץ לְעוֹלָם לֹא..

לסיום ראוי לעיין בתוכן "השיר הפנימי" בו שוטח האב את הצעותיו לבנו. תחילה הוא מייעץ לו כיצד יש לנהוג בענייני יום יום "בנאליים" לכאורה (הָחֵל מִיּוֹם רִאשׁוֹן הַקָּרוֹב תִּצְטָרֵךְ לָרֶדֶת לַשּׁוּק לְבַדְּךָ, לִקְנוֹת פֵּרוֹת לַהֲפֹךְ בָּעֲרֵמוֹת הַצִּבְעוֹנִיּוֹת לְהִזָּהֵר מֵרְקוּבִים) מהם הוא עובר להצעות כיצד עליו לנהוג בענייני שירה. אבל ראו איזה חוט מקשר יש בין שני התחומים, עד שנראה כי כל ענייני היומיום הן מטפורה לענייני שירה. רגע המעבר מצוי בביטוי "מֵהוֹנָאַת הַשּׁוֹקְלִים חֶסֶר עַל הַמִּדָּה" דרך "אַל תִּתְפַּתֶּה לַחֲנֻּפַּת מִלָּה שֶׁאֵינָהּ בְּעִתָּהּ". אותן שקילה "חסרה" וחנופה שלא במקומה נכונים הן לרוכלים  בשוק והן ל"רוכלי" (ושמא "רכלני") השירה. האזהרה מפני "סוחרים" ו"התנהגות שוק", יכולה להיות גם אזהרה מפני מסחור השיר, מפני הפיתויים של אי הקפדה על "משקל" נכון, לאו דווקא  במובן הצר של מקצב השיר ומבנהו הפיוטי-ריתמי, אלא על משקל "שקלא וטריא" ואיזונו הנכון במכלול תכונותיו, ומפני הפיתוי להשתמש במילים מיותרות, מתיפייפות, או משחקי לשון שלא במקומם. זוהי אזהרה לבן כיצד עליו לנהוג עם עצמו בבואו לכתוב, אך גם – אולי – עם קוראיו ומבקריו החנפים.

ּ

"ויהי קול"  ראה אור בהוצאת "פרדס", ב2013