נמלים קטנות ועוקצניות רחשו מתחת למטפחת הראש שלה ועינן כעין האש. אלו הכי ממזרתות חשבה, כמו טרמיטים. הושיטה יד וגרדה את ראשה ,לא בגלוי גרדה, אלא במעין לטיפה חרישית ,שלא תשמענה המתפללות בעזרת הנשים איך ראשה קודח מתחת למכסה.
התפלאה על הגרד המוזר ,הרי רק לפני שבוע הסתפרה, כדי לכסות את אחרוני התלתלים העלולים להציץ בחוצפה שובבה מבעד למטפחת .נזכרה באותה מוכרנית בכוך המטפחות ברובע העתיק של צפת ,איך ארזה את כל מפלי שערה אל תוך מטפחתה והיו מפכים בתוכה בשקט וברוגע כמימיו של מעין.
הגרד היה בלתי נסבל הושיטה שוב אצבעות מגהצות אל ראשה להשקיט את הגעש ,אבל ראשה לא נענה למגען , נדמה שהוא פוער פיות קטנים ונשכניים לנוכח ידה השלוחה. לא הייתה מסוגלת להתרכז בתפילה. הסדור היה מונח בידיה ופתוח "בהודו לה' כי טוב" ולא הייתה בה תודה.
העתיקה את מושבה ליד החלון הפתוח ,אולי רוח הסתיו הקרירה תרגיע את הבעירה. עצמה את עיניה והפקירה את גופה למשבים הקרירים שהחלו לנענע מטפחות צבעוניות על מסך עיניה העצומות : מטפחות של שיראים , תחרה וכותנה, מטפחות דמויות סינר ושביס המעוטרות בפרחים ונקשרות מאחורי הצוואר ומעל הראש ,וכולן מרקדות מול עיניה כמו אותם דגלי תפילה התלויים ככבסים על חבלים, שראתה פעם בטיבט, אבל ליבה היה רחוק מתפילה כמרחק מזרח ממערב. ניסתה לשדל את המטפחות להיכרך ברוך על ראשה הכאוב כמו תחבושת וסרבו, רק רחפו מעליה כמו ציפורים קרבו ורחקו , רחקו וקרבו ולא הגיעו.
לפתע הגיחה מתוך מחול הבד דמות בדולח העטופה במטפחת אור ושני זנבות משי צחור מעטרים אותה זה לימין וזה לשמאל.
היא מכירה אותה. היא עדין זוכרת , את מגע אצבעותיה הקטנות בשערה הרטוב, כשיצאה מהרחצה לפני כניסת השבת, איך הייתה מסמנת בו פסוקת לבנה וקולעת אותו לשתי שיבולים ארוכות וכורכת אותן סביב ראשה כמו כתר. את מטפחת המשי הלבנה חבשה סבתה בעצמה , רק היא ידעה לקשור בה פרחים.
רצתה כל כך שתישאר עוד דקה ארוכה בתוך עיניה העצומות, אבל היא הלכה והתפוגגה מותירה אחריה שובל רך של מילים זרות ורחוקות, שהחלו להתמלמל חרישית על שפתיה כתפילה עתיקה:
נתיבים - גליון 2 