הרבה סיבות היו לה לוויקטוריה לא להתפלל את תפילת השמחה שלה הבוקר. הרעמים והברקים מליל אמש הדירו שינה מעיניה, שעות ארוכות התהפכה על מיטתה, כאילו ישנה על מסמרים עיניה עצומות, אבל קרועות לרווחה , כל מראות היום עברו בהן כבסרט נע: הנה הכבסים המלוכלכים מראים עצמם לפניה כתם ,כתם, וכל אחד מהם מנומר ונשכני כמו כלב רעב והסירים המפויחים ,שלא הספיקה לנקות כתיבות תהודה חלולות, לא שוקטים ולא נחים , אלא עוברים בסך הלוך ושוב אל מול עיניה הפעורות פנימה , יחד עם החשבונות שלא שילמה והפתקים הקטנים על המקרר. סדר, היא צועקת ומתהפכת מצד לצד ,היא צריכה להשליט סדר, אבל קודם מנוחה, שהעיניים תעצמנה לאט ,לאט, ומחר נראה, מחר נראה ,אבל אדון המראות משלח בה מהמזווה את הבקבוקים הריקים ששכחה להחזיר לסופר, והמזווה מלא בהם ,ואין מעבר, עוד מעט יצמיחו צווארים ארוכים ,ארוכים עד למיטתה , כבר עכשיו הם משקשקים זה אל זה קולות יותר אימתניים מהרעם ,מחר תטפל מחר, היא נותנת מס שפתיים להרחיק את מגעם הקר ממיטתה.
אבל בינתיים פערו לה פה כל הספרים שלא הספיקה לקרוא, הם פותחים עצמם לפניה ומיד נטרקים , מפתים ומתרחקים. היא רוצה לקרוא בכתוב, אך עיסת האותיות מתקרבת ונסוגה מתקרבת ונסוגה.
די, היא צועקת בלי קול. מחר אנקה, מחר אשלם, מחר אקרא , אזרוק ,אתייק, אמיין, אסדר, מחר , היא מבטיחה, רק שיניחו , וכשנרגע הרעם וכבה הברק ונחו התעתועים, היא מתהפכת על צדה סוף סוף לישון, אבל אז מבליחים בתוך מסך עיניה פניו החיוורים של הנכד, כמה הוא רזה, האצבעות דקיקות כמו עפרונות לא מאכילים אותו מספיק, היא דואגת, מחר תדבר איתם סוף סוף . תדבר, תדבר, אבל מי יקשיב, לזקנים לא מקשיבים יותר. גם מלאך השינה שוכח אותם היא נאנחת ,ומצליחה להציל מהלילה שעות ספורות.
בבקר היא מתעוררת ידה מגששת אל הקומקום להרתיח מים לקפה, בלי הקפה לא תוכל ממש להתעורר ליום נוסף, הלילה סחט את כל כוחותיה, ושוב לא תוכל לקיים את מה שהבטיחה …נו מילא , התשלומים סובלים דיחוי והסירים מצידה שיסריחו בכיור, אין בהם צורך, אין למי לבשל , כשהבית היה מלא, הסירים לא הפסיקו לרחוש על האש. עכשיו האש כבתה ,וגם הרעב נעלם .
גם את תפילת השמחה שהיא נוהגת לומר כל בוקר ביקשה לדחות למחר, מחר תרגיש יותר טוב, ואז תוכל להתפלל מהלב ,לא מתוך עצבות או עייפות ,אבל כוח חזק ממנה מושך אותה לחצר הבית, גררה כיסא וישבה מול עצי הגן. היא רוצה להתחיל, אך קולה נאלם ואגרופיה הקפוצים זעים בחוסר שקט לצדי גופה. תגידי, ויקטוריה, תגידי ,היא סונטת בעצמה , עם האוכל יבוא התיאבון ,תגידי לו את השמחה שלך נו…
"אלוהים אני רוצה להגיד לך על…" וכאן נחנק הקול שלה והמילים ממאנות להעתק
"על…" נו תגידי ,היא מאיצה בעצמה
האגרופים שלה נפרמים לאצבעות ואלו נקמצות לצביטה "על ה…ש…מ….ח..ה "
סוף סוף יצא לך מהפה , זה אולי לא נכון ,אבל אין דבר עם האוכל בא התיאבון, אמרתי לך. היא מדברת עם עצמה והידיים שלה חופרות זו בזו ונקפצות שוב לאגרוף. היא רוצה לקום וללכת עכשיו, לא להתפלל , אין לה מצב רוח לתפילות ,אך כוח חזק ממנה לופת אותה אל הכיסא ומשחרר אט אט את מילותיה מסבך החבלים.
"על השמחה ריבונו של עולם, שאני מרגישה בפנים בלב"
למה את משקרת ויקטוריה, איזה שמחה יש לך בלב ,שאני לא יודעת עליה הא? תספרי לו ויקטוריה על הכאב, על הבדידות , על הסירים הריקים בגלל שהתיאבון ברח, תספרי לו נו, במקום לשקר.
"על השמחה, שאתה מחיה אותי כל יום מחדש, ויכולת אלוהים לוותר עלי נכון ? "
מציאה גדולה ויקטוריה, עדיף שהיה מוותר, מה יש לך מאז שבעלך מת תגידי ,אפילו השינה בורחת ממך והסידן מזמן
"שמחה על המתנות שנתת לי "
מתנות , ויקטוריה?! מחלות לא מתנות! שכחת את הרגליים עם הראומטיזם שלא עובר, חורף קיץ אותו הזיפת, והשיניים והשערות שנושרות לך מהראש כמו קליפות של עץ זקן שכחת ?
"כל המתנות ,בחיי, הקטנות והגדולות, סליחה ,רק הגדולות ,רק כאלה נתת לי: הילדים שיהיו בריאים והנכדים שיהיו בריאים"
בריאים, בריאים ואפילו שהם בריאים ,מי רואה אותך ויקטוריה ,מי שומע אותך, מתי הם באים הא ? תגידי לו, נו תגידי
"והעיניים שרואות והאוזניים שעוד שומעות ,והרגלים אפילו שכואבות ,עוד הולכות ,לא כמו בת שמונה עשרה, אבל הולכות, לא נופלות "
ויקטוריה נסחפת בתפילתה ואט אט נפרשות אצבעותיה הקפוצות למניפה רכה על ברכיה.
נצנוץ קטן של אור נדלק באחד מענפי העץ ,מהבהב ופועם כמו לב, כמו כוכב. מה זה היה, גחלילית מיוחדת פליטת לילה ,אגל טל שקרן שמש נגעה בו לרגע, או לחישה של אור?
נתיבים - גליון 2 