רחוב

 

 

ערב צ'כובי. לא סנט פטרבורג, לא עגלה עם סוס ועגלון הוזה בשלג, אבל אותם אורות מרצדים  בשלל צבעים, מכים בסנוורים את חלונות הראווה ואת העוברים והשבים אל עצמם ,  תמיד אל עצמם ,היא חושבת בתוך הרעש.

הומלס פורש שמיכה ממורטטת  מעל עיתונים ישנים בפינת המדרכה,  חושב  שזה בית. אינטימיות חשופה וחצופה לוטשת עיניים סונטות ותובעניות לנדבה , לנדיבות . השד יודע למה . שלטים מהבהבים אותיות  המבטיחות מלכות: יוסי מלך השווארמה  וששון מלך הפלאפל ,ביחד  עם  "מאגי   המפנקת, מלכת המסאג" , היא תעשה לך גם מניקור גם פדיקור בחצי מחיר , הכול כלול.

 so good  קורץ הניאון האדום בתחנת הדלק  הסמוכה לצד הכביש  so well היא  עונה . הכול בטוח שום רעה לא תעז להתקרב.

כף ידה חופנת עכשיו כף יד קטנה ורכה ,לו רק יכלה הייתה מצמיחה עוד עשר אצבעות לעטוף את כולה פנים וחוץ. הזרע העקשן, שנבט בתוכה לאורך השנים ניזון מהשמש והפחד של האימהות ,לו רק יכלה הייתה מצמיחה מתוכו עץ ענק רב פארות להצל עליה לנצח , עכשיו הנצח הוא רגע קטן וחמקמק בין העבר לעתיד , לכוד בין חמש אצבעותיה של הכף הקטנה הנלחצת קלות  בכריות הרכות. 

מהגר זקן מנגן  "בראבו לליצן" של פיאף  ליד  פתח הכניסה של  הקניון, רק שם מותר. האקורדיון שלו שר את המנגינה, והיא בלב  את המילים :

"איך האף שם בוער לו ,

         בראבו              

 והשֵער מזדקר לו  בראבו 

למי בכלל מזיז שיש לו לב שבור

כל הקהל עליז רק הוא כמעט קבור

 בראבו"

 בראבו, בראבו היא כמעט צועקת ונגשת לתת לו מטבע. המון תזזיתי נהדף קדימה ואחורה, שומע רק את עצמו . כף היד הקטנה נעה בחוסר נוחות בכף ידה המיוזעת רוצה להיחלץ,  אבל הרחוב עוד ארוך ,היא מתנחמת וחלונות הראווה רבים . יש זמן.  נער ונערה חולפים על פניה  בגיטרות ותרמילים  מדיפים  ניחוחות  של מרחקים קורנים ,כף היד הקטנה  מתפתלת בתוך כף ידה , רוצה לפרוץ את מחסום האצבעות: "אימא שנעצור  ליד חנות הנעלים, אימא  ,שנעצור ליד חנות הבגדים, שנעצור ליד הגלידריה ,או ליד   הפיצרייה? נו כבר נו " היא מפצירה

"יש זמן "היא אומרת לה, יש זמן , נלך בינתיים,   שום דבר לא יברח" כל כך נעימה כף היד הקטנה בתוך כפתה הגדולה כמו בית בתוך בית, כמו  קונכייה קטנה, אפשר לשמוע ים וגעגועים . האחרונה, שנשארה בבית, בת זקונים,  כאילו רק אתמול אמרה : "אימא, תשמיכי אותי" כשרצתה  להתכרבל בשמיכה ,רק אתמול. הפנקס עוד אצלה עם כל המילים.עכשיו הרחוב הזה גואה וגועש, סואן ורועש,  מטולטל והזוי הודף ונהדף . מפלצת .

בובות בחלונות הראווה  מזגגות אליה מבט,  מדגימות את האופנה האחרונה על גוף  גבעולי , מסוגף. היא רוצה לעצור, "עוד קצת עוד קצת " היא אומרת לה  "יש לנו את כל הזמן שבעולם" 

 "אימא" היא עונה ומכווצת את האצבעות בתוך צבת היד הסוגרת עליה "א…מ …א"

צעירים מתגודדים ליד  הפיצוצייה  שממול, מפריחים עיגולי עשן, אחד מהם שורק  ופולט  קללה , אבל  היא לא שומעת  כלום, גם  לא את צעדי הגרירה של הבת,  מושכים אחורה  והצידה .כולה כף יד דרוכה, לו הייתה יכולה לנטוע  עץ ענק רחב ענפים, כאן באמצע הרחוב. נאות מדבר , ככה לשתיהן, אבל  כף היד הקטנה בועטת בתוך כפתה, עוקצת כמו נמלי אש מחליקה ונשמטת אל הרחוב הפעור.  נעלמת. היא קוראת בשמה, אלפי אורות מהבהבים את קולה כמו הד. איננה. אקורדיון ישן וממורטט מנגן לה עוד פיאף: "פאדם  פאדם ,  פאדם", מה יש לך מאדם ,מה יש לך מאדאם .  הפרחחים ליד הפיצוציה  ממשיכים להפריח נחשי  עשן . איפה היא, איפה היא ,צוחקים השלטים המבטיחים מלכות אצל מאגי המפנקת, בובות הראווה לא יודעות. לא ראינו , לא שמענו , עיני הזכוכית שלהן אומרות. היד שלה עכשיו צוננת וקרה, אבל האצבעות זוכרות את המגע, איפה הלכה.

ההומלס מכין עצמו לשנת הלילה, סוגר את חלונות  עיניו  ונרדם, גבו אל הרחוב, הוא בבית עכשיו. איפה היא, איפה היא. שעה נוקפת  ברחוב הצ'כובי הזה, שהוא לא סנט פטרבורג . סתם עיר . לא שלג, רק קר.

ליד חנות נעליים בקצה הרחוב היא מוצאת אותה ,מתבוננת בחמדה בזוג נעליים אדומות נמוכות עקב 

"אימא ,את רואה ,כאלו אני רוצה." כאלה היא רוצה ,היא נאנחת לרווחה, לא שואלת לאן הלכה, כאלה  היא רוצה הילדה שלה, רק בת שתים עשרה, הפֶטיט . לוליטה.