שגיא אלנקוה – דבש

***

 דְּבַשׁ אֵינוֹ מַר.

גַּם אִם נְרַסֵּק אוֹתוֹ

עִם אֶבֶן גְּדוֹלָה

יִהְיֶה מָתוֹק.

גַּם אִם נְפַצְּחוֹ

עִם מַפְצֵחַ אֱגוֹזִים

לֹא יִהְיֶה מַר.

גַּם אִם נַחְרֹט בּוֹ

בְּסַכִּין חַדָּה,

לֹא יִהְיֶה מַר.

גַּם אִם נַהֲלֹם בּוֹ

בִּיתֵדוֹת וּסְלָעִים

אַדִּירִים

הַדְּבַשׁ לֹא יִהְיֶה

מַר.

הַהַרְגָּשָׁה הַפְּנִימִית

מָרָה.

הַדְּבַשׁ מָתוֹק.

מַיִם רַבִּים לֹא יְכַבּוּ

אֶת מְתִיקוּת הַדְּבַשׁ.

חוֹל לֹא יְכַבֶּה אוֹתָה.

הַדְּבַשׁ מָתוֹק.

קריאת השיר גורמת לקורא להרים גבה לרגע, שכן ברגע הראשון נדמה  שעניינו שולי ובנאלי: הרי ידוע לכל שדבש אינו מר, ומכה בו באבן לא תשנה עובדה ידועה זאת. אלא אם המשורר מבקש לאתגר את הקורא, לגרד את קליפת השיר ולגלות, בלי מאמץ רב, שאין השיר המיוחד הזה עוסק במובן מאליו, ואף לעורר את השאלה – מהו תפקידו של המשורר? האם ראוי לו שיעסוק בחומרים יום-יומיים ובנאליים? או – האם יש למשורר תפקיד בכלל? בעיני עצמו? או בעיני האחר? ודומה שכבר ענה-לא ענה שגיא על כך, בהומור אופייני, בספרו "פינה – יומן שירה":

"מְשׁוֹרֵר
תַּפְקִידוֹ לִהְיוֹת אָרוּז

בְּשַׂקִּיק תֵּה". 

לשון אחר, גם הדברים הפעוטים לכאורה יש להם ערך, בייחוד כאשר העיסוק ב"מיקרו" יכול להביא לתובנות "מאקרו". וגם ב"מיקרו" יימצאו הייחוד והמקוריות, אם יובאו בצירוף הנכון, כזה שיוצר אירוניה ונעזר בנשק האבסורד. כזה הוא "המשורר הארוז בשקית תה", ואולי בזה כוחו, מקומו ותפקידו הצנוע של המשורר, להיות ""זבוב על הקיר". לשבת במקומו הזעיר, ללא "רעש וצלצולים", ומשם ביכולתו לגלות תובנה ראויה, עד שימריא מתוך הזעיר שמסביבו, שלא לומר עולמו הצר שבתוכו הוא חש כלוא, וללמדנו דבר מה באמצעים המעטים שברשותו.

ברם, המשורר מיטיב לעשות שימוש להטוטני כמעט באמצעי לוגיקה שברשותו, בכלי ניתוח וליבון, "חקירה ודרישה", ומבצע פרוק והרכבה יסודית של הסוגיה בה בחר. במקרה דנן, האמצעים הם  "מדעיים": הדובר מציע לבצע בדבש "טרנספורמציה", כזו שתשנה את טבעו וייחודו המרכזי, באמצעות שורה של ניסויי "מעבדה" פיסיקליים. אולם שלא כמדען במעבדה הקרה הוא עושה זאת בהומור ובאירוניה. ובעיקר – הוא מצליח שוב ושוב  להביא את הסיטואציה לידי אבסורד פוקח עיניים.

האבסורד ניכר בשימוש במשתנים שאינם שייכים לאותו התחום. הרי אי אפשר להגדיר או לשנות מהות באמצעות כלים שמשנים כמות: האבן הגדולה יכולה לרסק לרסיסים את מה שניצב מולה. עצם קשה ניתנת לריסוק. כך גם מפצח האגוזים ושאר האביזרים. אלה יכולים לפעול רק על עצמים הדומים להם מהותית. לכן שינוי טבעו-טעמו של הדבש מחייב טיפול בו בכלים המתאימים, והללו הם כימיים, לא פיזיקליים: אם תוסיף לדבש מלח, לימון, או תמהל אותו בחומר מר, סופו שישתנה.

ככל שמתקדם השיר גובר האבסורד: הדובר הולך ומעלה את הרף של הריתמוס נגד הדבש. תחילה הוא "נוטל" סתם אבן, אחר כך מפצח אגוזים, עד שלבסוף הוא מגיע אל יתדות וסלעים אדירים. והנה, ככל שהעוצמה גוברת, ככל שהמהלומה קשה יותר, כך מתברר גודל הכישלון. האמצעים נכשלים בעיקר בגלל העובדה הפשוטה שמדובר בקווים מקבילים ולא מצטלבים מבחינה איכותית ומהותית.

ניכר שהדובר 'משתעשע' בהצעה חסר שחר, שכן לא רק מעצם טבעם הפיזיקלי אין הכלים מתאימים, אלא גם גודלם ועוצמתם אינם עומדים בשום פרופורציה ל"יעד הטיפול": לא הורגים זבוב באמצעות טיל בליסטי. טיפול לא פרופורציונלי לא רק שלא ישנה את טעמו של הדבש שהיא תכונתו ה"פנימית", המהותית, אלא הוא אפילו לא יצלח כאמצעי לטיפול ב"מצב הצבירה", או בצורתו ה"חיצונית".

פחות ברורים הדברים כאשר אמצעי השינוי המוצעים הם מים וחול. אמנם הארמז המתבקש הוא "מים רבים לא יכבו את האהבה", אולם בניגוד לכך מהילת דבש במים רבים תיצור תרכובת חדשה ותפחית את מתיקותו, ולבסוף הדבש ייעלם במים. טענה דומה מתעוררת אצל הקורא לגבי "יעילות" הטיפול בחול, שכן תמהיל של דבש עם כמות גדולה מאוד של חול בוודאי יעיב על טעם הדבש ואף יעלים את הדבש עצמו. אולם אפשר להסכים כי השימוש במים ובחול כאמצעי כיבוי לא יצלח ל"כיבוי" הדבש, שממילא אינו בוער (בניגוד לאהבה).

ואולי הדובר רומז באירוניה על היפוך הדברים? כרוצה לומר שמתיקות הדבש תישאר  עד גבול מסוים, או שמא גם דבש רב לא יכסה על ההרגשה הפנימית המרה? או להפך- ההרגשה הפנימית לא תשנה את טבעו של הדבש?

מה מבקש המשורר-המדען להוכיח בניסוי "'מעבדה" זה? רק זאת שהדבש אינו בר שינוי? שלא משנה כמה כוחות תפעיל עליו הוא לא ישתנה? או שעלינו להניח כי הדבש הוא מטפורה ל"ממלאי מקום" לדבש.

שמא מדובר באישיותו של הדובר, או מצב רוחו? שאינו כדבר הביטוי העממי "הכל דבש", כי בתוך שרשרת הניסיונות הסיזיפית להמיר את טעמו של הדבש, הדובר מפתיע אותנו לקראת סוף השיר, כשהוא סוטה לפתע מהדרך שהתווה לכל אורכו, מהאמירה שהדבש לעולם לא יהיה מר, ומגניב-שותל את השורה הבאה:   "ההרגשה הפנימית מרה". הוא זורק את המשפט הזה כבדרך אגב, אבל למעשה הוא לב ליבו של השיר: שגם הרגשתו המרה של הדובר אינה ניתנת  לשינוי. ולאחר שהוא נגע בהרגשתו הפנימית הוא שב לעסוק בדבש המתוק, כאילו זהו נושאו התמים של השיר. ומכאן המסקנה: הרגשתו של הדובר היא שאינה ניתנת לשינוי, גם מכיוון שדרך הטיפול המוצעת לו אינה מתאימה.

עבור המשורר הדבק באמנותו ואינו מתפשר עליה, השירה היא "דבש חייו". אפשר אם כן שהדובר מרמז לטבעו הבלתי מתפשר, ולאי יכולתו, או נכונותו לשנות את שירתו.

אשר על דרך הטיפול המוצעת מזכירה לנו את שירו של מאיר ויזלטיר:

"קַח שִׁירִים, וְאַל תִּקְרָא

עֲשֵׂה אַלִּימוּת בַּסֵּפֶר הַזֶּה

יְרַק עָלָיו, מְעַךְ אוֹתוֹ

בְּעַט בּוֹ, צְבוֹט אוֹתוֹ…

 

…שִׂים אוֹתוֹ עַל אֵשׁ הַגַּז

לִרְאוֹת אִם הוּא עָמִיד בְּאֵשׁ

מַסְמֵר אוֹתוֹ, נַסֵּר אוֹתוֹ

לִרְאוֹת אִם יֵשׁ לוֹ הִתְנַגְּדוּת..".

השיר מסיים בנימה פוקחת עיניים שניתן למצוא בה לעג לקורא (ושמא המשורר לועג לעצמו? –

"וְאִילוּ אַתָּה סְמַרְטוּט בָּשָׂר, אוֹכֵל עָפָר וְזָב דָּמִים

בּוֹהֶה עָלָיו נִים וְלֹא נִים"

 

ברם, בעוד שדרך הטיפול המוצעת בשירו של ויזלטיר אכן תכלה ותשמיד את הספר, שהוא "רק" ביטוי גשמי של רוח השירה והמשורר (אף שגם הוא בשר-ודם) – וספק רב אם רוח זו תתכלה כתוצאה מה"טיפול" – אין דרך הטיפול המוצעת בשירו של שגיא משנה את טבעו של הדבש.

נראה כי זו דרכו המיוחדת של הדובר המבקש לענות למבקרו, או למי שמציע לו (או לשירתו) דרך "טיפול" קלוקלת, שאינה מתאימה למושא הביקורת או למושא הטיפול, או אף מבקש לומר לו כי הללו כלל אינם ניתנים לשינוי. ובהתאם הסיום נחרץ: אחרי כל ניסיונות השינוי עדיין טבעו של הדבש נותר ללא שינוי. רוצה לומר  שיש דברים שמצבם הוא אקסיומה, כמעט.