אביחי קמחי – בדמדומים

 

עָלִיתִי בַּמַּעֲלִית הָאוֹטוֹמָטִית לַקּוֹמָה הַתְּשִׁיעִית
בַּמְבוֹאָה הַמְרֻוָּחַת לְחַדְרֵי הַמַּחְלָקָה הַנָּאִים
הַחַלּוֹנוֹת אֲטוּמִים וְלֹא נִתָּן לִשְׁמֹעַ
אֶת שְׁאוֹן זְרִימַת הַחַיִּים
מֵהַחַלּוֹן הַפָּנוֹרָמִי
רוֹאִים אֶת הַמִּגְדָּלִים הַמִּתְרַבִּים
כְּגִּדּוּל מַמְאִיר וּמֵאֲחוֹרֵיהֶם הַיָּם
"בְּעוֹד שָׁנִים סְפוּרוֹת
לֹא יִהְיֶה נִתַּן לִרְאוֹת אוֹתוֹ
אֲבָל אֲנִי מִמֵּילָא כְּבָר לֹא אֶהְיֶה.
תָּבִין, הַטִּפּוּל פֹּה מְצֻיָּן
וְהַצֶּוֶת מָלֵא חֶמְלָה
אֲבָל אַף אֶחָד לֹא מְחַיֵּךְ כָּאן
מַלְאָךְ הַמָּוֶת עוֹבֵר בֵּין הַחֲדָרִים
וְחוֹמֵד אֶת שִׂמְחַת הַחַיִּים
וְהַשֶּׁקֶט פֹּה כִּבְבֵית קְבָרוֹת
רַק זַעֲקוֹת שֶׁבֶר מְפַלְּחוֹת אוֹתוֹ
כְּשֶׁלֹּא כּוֹאֵב לִי אֲנִי מְהַרְהֵר –
חֲתֻנַּת הַבֵּן מִתְקָרֶבֶת
אִם אֶעֱמֹד מִתַּחַת לַחֻפָּה, אֲחַיֵּךְ
פְּנִימָה אֶהְיֶה מֵת"

לִפְנֵי שֶׁנִּפְרַדְנוּ
הוּא חִבֵּק אוֹתִי בְּחָזְקָהּ

 נושא השיר  –  נוכחותו הקרובה של המוות הבלתי נמנע  הוא מאותם נושאים שאנשים בדרך כלל מתרחקים ממנו, מפחדים ונרתעים ממנו. בייחוד כשמדובר במחלה חשוכת מרפא.

ועם זאת, השיר מישיר מבט אל המוות, ובלשון פשוטה, מדווחת-פרוזאית וריאליסטית מתאר ביקור במחלקה, שבה המוות הוא בן בית קבוע, ככל הנראה הוספיס, המשמש לאשפוז חולים במחלה סופנית, עד למותם. עיקר השיר נסב סביב שיחה עם אדם המאושפז במקום. עם זאת, אין ודאות שזהו ביקור אחרון לצורך פרידה מהחולה המאושפז שם, וכן איננו יודעים עליו דבר, פרט לעובדה שבנו עומד להתחתן בקרוב ואינו בטוח שיזכה לחיות כדי לעמוד לצידו מתחת לחופה.

החולה חולק את מחשבותיו ורגשותיו עם הדובר, אשר מביא אותם כלשונם בפשטות, וככל הנראה בלי לייפותם באמצעים אמנותיים (כך, מכל מקום הרושם). בטכניקה זו, שבה קיים דובר בתוך דובר, מצייר האחרון תמונה קודרת ודרמטית של הנעשה במחלקה ואצלו אישית. במקביל הדובר מצייר "תמונת ראי" קודרת של הנעשה בחוץ.

הקדרות מצויה בשלושה מישורים: קדרות פנימית אצל הגוסס (הוא "דובר שבתוך הדובר"), קדרות המאפיינת את  המחלקה עצמה, וקדרות בעולם החיצוני, שכן המגדלים המתרבים עוד מעט יסתירו את הים. כלומר תיאור הגסיסה של גוף החולה, שחלקיו הבריאים נכבשים בידי התאים הסרטניים, מקביל לתיאור ה"גסיסה" של הנוף החיצוני, ובייחוד של נוף הים, הנכבש בידי "סרטן" הבניה המודרנית (בהקשר זה ניתן לציין שאובדן נוף הים, שבקצהו האופק, מסמל את אובדן התקווה).

ועם זאת קיימת סתירה מסוימת בין העמדת העולם החיצוני כ"חולה סופני", בשל התרבות המגדלים, לבין חיוניותו האובייקטיבית, הנרמזת בשיר, במילים  "שְׁאוֹן זְרִימַת הַחַיִּים". במובן זה השקט הפנימי במחלקה עומד כ"נגטיב" (ולא כתמונת ראי) לשאון החיים וזרימתם בעולם החיצוני. מתוך כך, נוצר נתק וחיץ בין המחלקה והעולם הגוסס שבפנים, לבין הנוף החיצוני, למרות ושמא בגלל, החלון הפנורמי המקשר ביניהם (הַחַלּוֹנוֹת אֲטוּמִים וְלֹא נִתָּן לִשְׁמֹעַ אֶת שְׁאוֹן זְרִימַת הַחַיִּים מֵהַחַלּוֹן הַפָּנוֹרָמִי). שבאופן אבסורדי מנסה לבודד את השוהים במחלקה, בה שורר שקט דכאוני, מן העולם החיצון, כביכול הם כבר מצויים בבית הקברות בו המוות מסתובב בין החדרים (ובניגוד לחמלה שמקרין הצוות):

מַלְאָךְ הַמָּוֶת עוֹבֵר בֵּין הַחֲדָרִים

וְחוֹמֵד אֶת שִׂמְחַת הַחַיִּים

וְהַשֶּׁקֶט פֹּה כִּבְבֵית קְבָרוֹת

 עד כדי כך שאם ישתתף האדם המאושפז בחתונת בנו, כמוהו כמת שיוצא לביקור, לזמן שאול ומוגבל, בארץ החיים אליה אינו שייך עוד. כך, השורות הבאות מעבירות את הקורא מהתיאור של אדם הגוסס בהוספיס אל מי שמדבר ספק מהעולם הזה ספק מהעולם הבא, ומכל מקום, הוא מת בעודו חי, מאחר שהשלים עם המוות וכנראה איבד את כוחו להיאבק במוות:

אִם אֶעֱמֹד מִתַּחַת לַחֻפָּה, אֲחַיֵּךְ
פְּנִימָה אֶהְיֶה מֵת"